ליד הבית, שפעם גרתי בו, יש עץ אקליפטוס זקן. יש לו גזע עבה
ומפותל, צמרת צבועה בירוק דהוי וגבעת חול קטנה, לתקוע בה את
שורשיו העבים, המסתעפים. העץ ההוא היה האלוהים שלי, במשך כל
שנות הילדות.
בהתחלה, כשהייתי ממש קטנה, היה עץ האקליפטוס משתלב בחלומות
הבריחה שלי, בימים קשים. באותם ימים, כשהשדים השחורים איימו
לבלוע אותי בקרבם והצעקות הרמות והמילים הפוגעות ניטחו על ראשי
כמו מטר מטאורים, הייתי יושבת בגומחה הצרה בין הארון לקיר
וחולמת על בריחה או יותר נכון היעלמות טוטלית. בחלומות האלה,
של גיל שבע, נראתה לי הבריחה אל עץ האקליפטוס הזקן, שמעבר
לפינה, כמו חציית הים התיכון לפחות. העץ, שינק בשלווה טיפות
מים מן הגבעה הקטנה עליה עמד, רשרש בעליו ושתק.
אחר כך, כשהגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי לבצע את החלומות על
רטוב. בכל פעם שהשדים היו פותחים את הפה מחדש והידיים החזקות
היו הולמות בי בעצמה, הייתי יורדת אל הרחוב, פונה ימינה ומגיעה
אל הגבעה הקטנה שבפינה. שם, הייתי מתיישבת על האדמה, משעינה את
גבי הצנום על הגזע העבה ומציירת תמונות בחול. בדמיוני, אף אחד
לא יכול היה לראות אותי, הייתי מוגנת לגמרי על ידי העץ הגדול
ושום כוח אפל לא היה יכול להזיק לי יותר ולהכאיב.
אף פעם לא ברחתי רחוק יותר. אף פעם לא עמדתי על שלי והטחתי בשד
הרע את כל הכאב הזה. את התלונות, הכאב והדמעות האומללות, ספג
בשקט עץ האקליפטוס ההוא, שלא התלונן. תמיד חלמתי, תמיד פחדתי,
תמיד הייתה אי הודאות הנוראה, שאין בעצם לאן לברוח מכאן ואין
לאן ללכת. היו לי בריחות קטנות, לא משמעותיות כאלה, שבהן אי
אפשר אפילו להבחין. ברחתי לחדר המדרגות בבניין, לגן הילדים
מעבר לכביש ואל העץ הזקן שלי, הדהוי, יותר מזה לא היה לי
אומץ.
שנים אחר כך, כשהעברתי את מוחי הקודח למקומות שקטים ללא שדים
בשלוש מאות דולר לחודש, נעלם העץ מחלומותיי. כאן, בחדר השכור
שהיה כולו שלי, בניתי לי גומחה נעימה עם משמר כבד, והשדים לא
הצליחו להיכנס. הידיים המכות היו קצרות מידיי ולא יכלו להגיע
עד למקום המקלט שלי והכאבים שכחו.  
 כשקהו הייסורים והאוויר נרגע לקחתי פטיש גדול ושברתי לי כמה
חלונות בחומה, כדי לנשום אויר. אז גם פיטרתי את גדוד המשמר
והורדתי את הדגל האדום מן התורן והחלפתי אותו בדגל לבן.
שטפתי במים את כל המטפחות, רוויות הדמעות ונסעתי לבקר את העץ
שלי, הזקן. הוא עמד שם, כמו תמיד, איתן, לא שביר ואפור, ניצב
על אותה גבעת חול צהובה שהרוח מפזרת את גרגריה אל הרחוב.
ליטפתי אותו ותליתי על הענפים לייבוש את המטפחות הרטובות שלי.
הוא, כמו פעם, רשרש בענפיו ושתק. אז, ביום ההוא, בעוד הרוח
מסלקת את טיפות המים מהבדים, אמרתי לו תודה.