שום דבר לא יכול לתאר את געגועיי.
חמש שנים וחצי עברו מאז מותך ועדיין אינני מבינה שככה סתם, זה
נגמר פתאום.
אם היו נותנים לי, הייתי מקריבה את עצמי למענך, אחי.
הייתי הולכת לצבא. ויורה בבני זונות.
מה עשית להם? מי אתה בכלל בשבילם? בעצם, מי הם בכלל? אני זוכרת
שתמיד בבקרים, כאשר אני הייתי הולכת לגן, ואתה לבית הספר, היית
מלווה אותי עד הכניסה ואומר בקולך הנעים: 'שיהיה לילדה המופלאה
בעולם יום שמח! נכון???' ואני הייתי מהנהנת בראשי בהתרגשות.
לאחר מכן קירבת את לחייך לשפתיי ואני נשקתי לך נשיקה קטנה
ומבוישת. נכון, זה לא נשמע כאילו היינו אחים. אבל מה לעשות -
היית אדם מיוחד. אני פשוט לא יכולתי לריב איתך. תמיד,
בתמימותי, חלמתי שכאשר אהיה גדולה, אהיה סוף-סוף גדולה מאחי!
לא ידעתי שכולם גדלים בבת אחת. אפילו אתה - דוד. ואז, כשהגעתי
לחטיבה, ואתה כבר התגייסת לצבא, ידעתי שאין זה אפשרי שאעקוף את
אחי בגיל. ולא הייתה לי שום בעיה. משום שידעתי שתמיד תישאר האח
הכי טוב שלי בעולם.
אבל אז פרצה המלחמה הנוראית הזו. שגמרה לנו להיפרד לזמן מה.
זמן מה, שלא ידעתי שיימשך לנצח. וככה זה נגמר. הפעם האחרונה
שראיתי אותך הייתה כאשר ארזת את תיקך, נופפת לשלום ואמרת לי
בקול הכי מלהיב שיכולת להוציא: "אנחנו מתראים בקרוב! דפנה! עוד
מעט כל המלחמה הזו תסתיים ואני אחזור, מתוקה! שלום!"

כן בטח. ממש. ברור שהיינו מתראים. אם לא היו יורים בך עם הכדור
המזויין.

כל כך אהבתי אותך. אני עדיין אוהבת אותך. ואוהב אותך לעד.
לפעמים, כאשר אין אף אחד בבית - אני נכנסת בשקט לחדרך, ופותחת
את אלבום התמונות שלך - מטיולים, עם החברה, איתי...

והבנתי, שחשבתי שזה בלתי אפשרי לעקוף אותך בגיל, אבל הנה זה
קורה, ובקרוב אהיה גדולה ממך. חבל שלא תוכל להשתתף במסיבה.