מצאתי את עצמי בבית קפה מאולתר במבנה ישן שהיה פעם מחסן
טכסטיל. יש לי לפחות עוד חצי שעה להרוג עד לראיון הבא שייערך
במשרד קטן בהמשך הרחוב. אני שונאת להגיע באיחור. מרגע שקובעים
איתי שעה לראיון שעון החול הפנימי בראש שלי מתחיל לפעול ללא
הרף תוך שאני מוודאת מפעם לפעם ביומן האלקטרוני את השעה
המדויקת. בלילה שלפני מועד הראיון המיוחל אני נרדמת כשהמחשבה
האחרונה בראשי היא 14:15, שעת הראיון.

ראיון בצהריים זו הברקה גאונית. הלחץ של הבוקר כבר מאחורי
המראיין, ועפ"י שעון ארה"ב - יום העבודה עוד לא התחיל. זהו
אמצע היום, זמן של מנוחה וירטואלית. המראיין בוודאי סיים לאכול
את ארוחת הצהריים זה מכבר, ושיחות העובדים סביב שולחן האוכל
בהפסקה עוד חולפות בראשו. ראיון עבודה, כידוע, לא מצריך הרבה
מאמץ כך שזו שעה אידיאלית לנמנום מחשבתי בצורת ראיון עבודה.
הוא הרי ישאל אותי שאלות שכבר נשאלתי עשרות פעמים ויעמיד פני
מופתע כשישמע את התשובה שלי, למרות שהוא שומע אותה כל הזמן.

בית קפה מהסוג הישן. הטפטים על הקיר הצהיבו מזיקנה ומעליי
מסתובב לאיטו מאוורר תקרה עתיק וגדול שקיים במבנה עוד בתקופה
שזה שימש כמחסן (פרט שנידב לי בעל המקום, שהוא במקרה גם
המלצר). התפריט הדהוי פשוט וכולל מעט סוגי קפה ומשקאות אחרים,
סנדביצ'ים, סלטים וקינוחים. מכיוון שאני בדרך לראיון אני
מקפידה שלא לבחור מנה שתסריח לי את ריח הפה. כלומר, בלי טונה,
בצל או שום. אני גם לא מבקשת מנה שתיתקע לי בין השיניים כמו
חסות למיניהן. גם לא משקה שיכתים לי את השיניים. אני מאד
מקפידה על הגיינת הפה. מאז שאני מובטלת סיגלתי לעצמי כל מיני
טקסים קטנים וביניהם צחצוח מדוקדק של השיניים. מניסיון, אחרי
שאמצא עבודה, הטקס יגווע. אבל בינתיים, אני ממשיכה לשמור על
מראה חניכיים צח ורענן, כאילו שזה מה שיגרום לי לצאת מהתסבוכת
אליה הכנסתי את עצמי.  

לאחר עיון מרושל החלטתי להזמין מים מינרלים. "זה הכל?" שואל
אותי בעל המקום. ניכר בו שהוא ציפה ממני ליותר. נכנסת בבגדי
מעצבים ומזמינה רק מים - זה כנראה פשע רציני בעיניו, שכן הוא
ממלמל כמה מילים בשפה זרה לי. אני מרכינה ראשי ומתאמצת להוציא
חיוך מאולץ קטן לעברו. "רק מים" אני עונה.

הבקבוק הקטן שקיבלתי הוא מאלה שלא חייב בפיקדון. כלומר, בקבוק
ישן. אני משעשעת את עצמי במחשבה שבטח יש לו כאן פחיות קולה
עתיקות עוד מלפני שהחליפו לכל הפחיות את צורת הפותחן. בטח עם
אותיות שהן חלק מאיזה מבצע היסטורי של קולה קולה. קרוב לודאי
שבבית הקפה הזה יש את האות שכולם מחפשים כדי להרכיב את הסיסמה
המנצחת לשנת 1985. פתאום יש לי חשק עז להזמין קולה או טרופית
ענבים, אפילו ששנים אני נמנעת מללגום משקאות כאלה.

הזמן לא זז. אני מתכננת לצאת מכאן 10 דקות לפני המועד שנקבע
לראיון כדי להגיע בדיוק חמש דקות לפני הראיון. אני מאמינה שהכי
טוב זה להגיע בדיוק חמש דקות לפני הראיון. זה מראה למראיין
שאני דייקנית, אך לא נואשת. זה גם ייתן לי הזדמנות להתבונן
במקום ולהניח את התיק שלי בצד. המזכירה תציע לי משקה ואני אסרב
בנימוס. אני אוודא בזמן הזה שכפות הידיים שלי לא מזיעות על מנת
שכשיבוא המראיין לאסוף אותי מחדר ההמתנה, אוכל ללחוץ את ידו
באסרטיביות. כך בדיוק.

אני חסרת סבלנות. כבר עכשיו אני משלמת על המים ולוגמת מהם מתוך
קשית כתומה. אני תוהה ביני לבין עצמי אם יש במקום הזה יש
שירותים. מעניין אם גם השירותים מוזנחים.

בבת אחת הכל נראה לי כל כך עלוב. מה אני עושה כאן? מי זה האיש
הזה? למה אף אחד פה לא מעיר לבעלים שיש חיריות הרבה יותר
מרהיבות מבית הקפה הזה? לא. אסור לי לחשוב כך לפני ראיון. אני
צריכה לשדר שמחת חיים. אני מאתרת מראה קטנה מתוך התיק הגדול
המונח על כתפי. הגיע הזמן לחדש את האודם על שפתיי. שפריץ אחד
של גלוס ואני אדם חדש. אני אומרת לעצמי בקול חלוש שהפעם בטח
אצליח להתקבל לעבודה ונפרדת במבט סימפטי מבעל המקום. את בקבוק
המים אני דוחפת לתיק. אולי אחר כך עוד אהיה צמאה.