אני ורועי מעולם לא היינו מאוהבים כמו שבאמת אפשר לאהוב עד
הסוף. תמיד אהבנו אחד את השני אבל אהבה רגילה כזו. לא יכולתי
להגיד שאני מאוהבת בו עד טירוף. אהבתי אותו לא יותר מזה והוא
אותי גם. וכשהתחיל הקטע בינינו הייתי בטוחה שאני מתעלפת, מה
שרציתי במשך כל כך הרבה חודשים - שלי! מה שהיה החלום הכי רחוק,
מה שנראה כל כך בלתי ניתן להשגה נקטף. נהיה שלי, פרטי, אהובי.
והנשיקה הראשונה שלנו הייתה מדהימה. כל מה שאי פעם ציפיתי
מנשיקה להיות - זה לא היה במסיבה וזה לא היה כשהיינו שיכורים.
זה היה איפה שתמיד רציתי שזה יהיה. במעין בעין כרם. זה היה כמו
חלום מתוק - איך הוא קרא לזה "זו הייתה אופוריה בשבילי אז. כמו
איזה ערב אצל ליאור במחסן", והוסיף חיוך שובב. שנינו היינו
בבגדי ים באחר-צהרים קר - בתוך המים הקפואים קבורים אי שם בתוך
ההר. רועדים מכף רגל ועד ראש. רטובים בלי מסכות כל אחד עצמו
איך שהוא בלי איפור, בלי בגדים, אנחנו, והמילים פשוט זרמו.
דברנו כל כך המון. לא שתקנו. חשבתי שתהיה לנו שתיקה אבל לא
הייתה. וכשהיינו מחובקים אחד בתוך השני מנסים בחסר אונים
לחלוטין לחמם אחד את השני בתוך המים, יודעים שאם נצא נהרוס את
הכל. ושנינו ידענו, ראינו את זה במבטים אחד של השני שאי אפשר
לצאת עד שנתנשק, ראיתי היסוס במבט שלו. ידעתי שאם אני לא אנשק
אותו זה לא ייקרה לעולם ושנינו נחטוף דלקת ריאות, אז התקרבתי
אליו עוד קצת, שם כבר שתקנו, רק הסתכלנו אחד לשני בעיניים והוא
חייך מעט במבוכה הייתי אומרת ופשוט נשקתי אותו שם באותו רגע,
כשהיינו מחובקים בתוך המים בלי מסכות, בלי איפור, מכוסים בעור
ברווז אני עליו, הוא מחייך ואנחנו מתנשקים. וזה נגמר אחרי
שנייה עוד מבט ועוד נשיקה ארוכה יותר וארוכה יותר וארוכה יותר
וכבר לא היה לי קר הייתי מרוגשת. הרגשתי נאהבת הרגשתי בלתי
מנוצחת.
נשיקה ראשונה שלו!!! אני - אני הייתי הנשיקה הראשונה שלו. זה
היה כמו חלום שמתגשם. כל מה שאי פעם רציתי להיות הנשיקה
הראשונה של מישהו ועוד שלו .
מאותו רגע הידיים שלנו לא הרפו אחד מהשני לעולם... טוב לא
לעולם אל הימים ההם היו כן נצח לשנינו. לא נצח רע, נצח שלא
רצינו שייגמר אבל הוא נגמר ועוד איך. היינו כמו דג שנתפס בקרס
מחבורים באופן קבוע אחד לשפתיים של השני. אנשים אמרו לנו
להתרחק מהם כי אנחנו מגזימים, אבל לא היה איכפת לנו כי היינו
רק שנינו. אחרי שנה ביחד לא האמנתי שנשארנו כל כך הרבה זמן וכל
כך בטוב. כמובן לכולם יש את הרגעים הקשים שלהם בקשר, גם לנו
היו. אבל כל כך קצת וכל כך התגאינו בזה כשהיינו על המטוס
לתורכיה לחגוג בסוף שבוע בחו"ל את "נישואינו" שנה. כן היינו
כמו זוג נשוי טרי. עוד בלי הריבים.
ואיך בכיתי איך בכיתי כשהוא התגייס. הפער בינינו תמיד היה נחמד
ומרענן ועכשיו הצטערתי שאני כל כך קטנה ושהוא כל כך גדול. אני
בי"א והוא מתגייס. לא יצאתי מהבית בשלושה ימים הראשונים של
הטירונות שלו. דיברתי מתי שרק יכולתי איתו בטלפון אבל זה לא
היה זה. הייתי שבורה בלעדיו. אם הוא לא היה איתי לא הייתי
קיימת. לא נשאר ממני כלום בלעדיו. אבל לאט לאט זה נהיה כבר
שגרה התרגלתי להתנפל עליו כשהוא חוזר מהצבא לסוף שבוע לבלות
אצלו לילות שלמים ובסוף השבוע לקבל את נזיפותיה של אימי על
היותי צעירה פזיזה ושאסור לי לפתח בו תלות. אולי ההתגייסות שלו
הייתה לטובה. היה לי זמן קצת לעצמי. ובעיקר היה לי שוב זמן
לחברים שלי שנשכחו. אני כל כך מעריכה אותם על שקבלו אותי
בזרועות פתוחות ולא עשו לי פרצופים כשלפתע חזרתי אליהם. עברה
עוד שנה. לא חו"ל ולא בטיח החבר שלי מדריך טירונים וצוחק עליהם
באוזני. כבר שנתיים אנחנו ביחד בטוב! בלי בגידה אחת. אפילו לא
סטייה אחת קטנה. שום נשיקה בשום מסיבה שום נגיעה בשום בחור
אחר. ידיים זרות לא נגעו. אף אחד לא זיהם את גופי הטהור של
רועי. הגוף שלי היה טהור והיה שייך לרועי בלבד ולא נתתי לאף
אחד לגעת בו!
אנחנו עכשיו באיזה בר בתל אביב חוגגים את השחרור שלו ואנחנו
עדיין זוג. 5 שנים אנחנו זוג בלי יותר מדיי בעיות. זה כבר
הרגיש לי בלתי אפשרי. באותו ערב הוא אמר שהוא לא רוצה לשתות אז
גם אני לא שתיתי. פעם ראשונה שאחד מאתנו בתוך בר ולא שותה גם
אז הרגשנו גאים בעצמנו. באותו הערב ישבנו על הספסל מחוץ לדירה
ששכרנו לנו לפני שנה מתנשקים. ואז הוא התחיל להגיד "סופי - זה
לא מתקדם לשום מקום! הקשר הזה לא זז כבר שנתיים..." קטעתי אותו
בדמעות שלי "אתה נפרד ממני? זה הפתרון הכי טוב שלך?" הוא מחבק
אותי ביד אחת, אפילו שתי ידיים אין לו בשבילי כשהרגשתי פתאום
משו על יד שמאל שלי. על האצבע כמעט אחרונה. זה היה קר. ופתאום
התחלתי לחייך והדמעות שלי המשיכו להישפך כמו נהר אבל זה כבר
היה משמחה. הסתובבתי אליו והתנשקנו. נשיקה יפה כמעט כמו
הראשונה שלנו. ואחרי איזה דקה הוא אמר לי, "אני אפרש את זה
ככן"
"אלא מה ? כלא?" צחקתי והמשכנו להתנשק כל הלילה בלי יותר מדי
נגיעות אחד בשני. קצת חזרנו אחורה לכיתה י"א וט' בבוקר שאחרי
זה זה הצחיק אותנו שישבנו ברחוב והתנהגנו כמו זוג תלמידי תיכון
.
אחרי כמה שעות שהוא יצא לפגוש חבר שלו שהוא לא פגש חודשיים
כבר. אני יצאתי לחנות ספרים הקרובה שילמתי 30 אגורות צילמתי את
היד שלי שיראו את הצד של שהיהלום כמובן. חזרתי הביתה קיפלתי את
הנייר שמתי אותו בתוך מעטפה קטנה ושלחתי את זה להורים שלי ואת
הדף השני שצילמתי עשיתי אותו דבר ושלחתי למריאנה החברה הכי
טובה שלי. הרגשתי שאירוע כזה דורש מסמך שיש לשמור. המסמכים
שאוגרים במשך השנים שמזכירים לנו רגעים קטנים מהחיים. ידעתי
שאמא שלי תשמור על זה כי היא פריקית של מסמכי החיים כמו שהיא
קוראת להם וכך גם מריאנה.
בשבוע הראשון לאירוסינו לא עשינו שום דבר מיוחד לגבי זה רק
השווצנו בזה מאוד.

אבל אחרי שבוע וחצי התחלנו כבר לחשוב על תאריך לחתונה ועל
הרצונות שלנו לתוצאות של החתונה הזאת. כמובן שפה היה וויכוח
בינינו. אני רציתי חתונה קטנה ושקטה של המשפחה המצומצמת כמה
חברים וזהו, אבל הוא רצה אירוע גדול שעולה הרבה כסף. כסף לא
היתה הבעיה שלנו... ההורים שלי רצו לשלם על החתונה כך אמרו
בטלפון שקיבלתי מהם "ברגע שקיבלתי את המכתב" היא אמרה. ולהם
בטח לא הייתה בעיה כספית. בסוף נכנעתי ואני חייבת להודות שעקב
שכנועים קלים גם לי קסם הרעיון של מאות אנשים שיראו אותנו ברגע
הגדול שלנו. מאות אנשים ישמחו בשבילנו. לערב אחד אנחנו נהיה
מלך ומלכה של אולם אירועים אחד אבל מאחר ואני וויתרתי לו הוא
וויתר לי והלכנו על גן אירועים.
החתונה הייתה מדהימה, אני שברתי את חוק הכלה לובשת לבן מה שמאז
ומתמיד רציתי לעשות. השמלה שלי הייתה סגולה מנופחת כזאת עם
צעיף סגול לבן ארוך ארוך והינומה מהממת סגולה שזורה פרחים
קטנים סגולים בהירים מיובשים. רועי אמר שלא פייר שאני לובשת
סגול ושגם הוא רוצה חליפה בצבע אחר והוא לבש חליפה שתפרו גם
במיוחד בשבילו. חליפה ירוקה מהממת. את הבגדים תפרו מדהים, את
האוכל הכינו מדהים האורחים היו מדהימים והמתנות היו ענקיות
תרתי משמע. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר!
יכולנו לרהט מחדש את הדירה שלנו... ומעבר לכך יכולנו לקחת דירה
חדשה בעזרת כל הצ'קים שקיבלנו. וכך נעשה.
הצ'קים נפדו. רהיטים חדשים נקנו ודירת שתי חדרים מטבח סלון
אמבטיה +שירותים ועוד שירותים קטנים, מרפסת ודוד שמש בדרום תל
אביב נקנו.
היינו מאושרים.  אני התחלתי ללמוד משפטים ולעבוד כמלצרית והוא
התחיל את דרכו כקבלן. המטרה שלו הייתה להיות נדל"ן. אם שנינו
נגיע למטרות שלנו נהיה עשירים מפונקים. נמות מוקדם מדיי לגילנו
ביחד כעשירים מופלגים.
זו הייתה אחת הבדיחות שלנו. ואכן קודמתי, הוא עוד טיפס בסולם -
כבר כמעט הגיע להיות נדל"ן אבל אמר שייקח עוד זמן. אז אנחנו
עדיין ביחד אי שם בגיל 36 אני עורכת דין בתחילת דרכי הוא בדרך
להצלחה. מפרנסים את עצמנו מתחילים לחשוב על ילדים. מה שדחינו
כל כך הרבה זמן. אני אמרתי שכבר אין לי חשק, וגם אם כן, אז אני
מסכימה שיהיה לנו עכשיו רק ילד אחד. ואם היינו חושבים על זה
קודם הייתי רוצה שיהיה לנו 3. פה התחילו הבעיות. אני יכולה
בכנות להגיד ששם הייתה נקודת ההתחלה של סוף האהבה שלנו. אחרי
שאני נזכרת בכל קורות חיינו - כן, אני  שבורה עכשיו. מאז
ומתמיד אהבתי אותו עד טירוף. לא יכולתי בלעדיו הייתי מאהובת בו
מעל כל הראש עד השמיים עד הירח וקיבלתי בדיוק את אותה אהבה
ממנו. האהבה שלנו הייתה אהבה חסרת מעצורים וחבל שהיא נגמרה. כל
כך חבל שהיא נגמרה.
הטופס כבר חתום מלא בדמעות שלי .
עשינו את זה בצורה חלקה. בלי בית משפט בלי ריבים מטופשים על
חלוקת רכוש, אני לא רציתי את הדירה וגם הוא לא, מכרנו אותה
והתחלקנו בכסף וזה גם מה שעשינו ברהיטים חוץ מהמיטה ומהספה
שלנו. אני קיבלתי את הספה הוא את המיטה. הפריע לי שהוא ישכב על
המיטה הזאת יום אחד עם נשים אחרות. הפריע לי שהגוף שהטהור שלו
יותר לא יהיה שלי.
אני לא בטוחה שהצעד שכרגע עשיתי טוב בשבילי אבל בטווח הארוך
הוא טוב בשבילו כך הוא אומר לפחות.
אני מקווה אבל שיום אחד עוד נעמוד אחד ליד השני עם כוס יין
חדשה מנופצת רק שנינו, ונחדש את השבועות שלנו נחדש את האהבה
שלנו. ועכשיו, כל כך מאוחר אני באמת מתחילה לחיות לבדי.