הם מתלכדים, כולם לידי, מוכנים לתקוף.
מנסים, נוגעים אך אני בולם אותם, מספרם גדל.
הם מריחים אותי אוי כמה שהם רוצים אותי,
חי או מת לא חשוב, העיקר לגעת בי.
הם מריחים את נשקי, מתקרבים אליו
כנראה שהם ינסו להשביתו כדי אשאר חסר אמצעים מולם.
אני אשרוד בלעדיו, גופי יכול לעמוד מולם, איתן.
הם מסריחים, מעצבנים, מגעילים.

אך החשכה יורדת לה ולאט לאט הם נעלמים,
חוזרים לבתיהם,
לנשותיהם, לילדים.
וכמו כלום, כבר לא מציקים.
ובבוקר הכל חזר, שוב, הזבובים המציקים.