אמי ביקשה ממני ללכת לקנות מצרכים מהחנות, התווכחתי איתה על
כמה שאין לי כוח ושאני רוצה להישאר בבית ושהיא תלך בעצמה. אך
לבסוף מצפוני לחץ, ובכלל הייתה לי הרגשה מוזרה עוד מתחילת אותו
הבוקר, אז אמרתי שאלך.
נכנסתי לחנות, קניתי את מה שהיה צריך, נפרדתי מהמוכר ויצאתי.
הייתי מאוד מהורהרת ולא שמתי לב לדבר, עשיתי הכל בצורה
אוטומטית - כמו רובוט.
הלכתי לכיוון ביתי לאורך הרחוב, השמיים היו רוגזים ונדמה היה
כי סופה מתקרבת לעברינו.
פתאום ראיתי "אותו", הרגשתי במבט הזה שאומר שהוא האחד שלי,
שחיכיתי לו כל חיי, אותו אחד שכולם מחכים לו, וראיתי את מבטו
שהיה מופתע כשלי.
STOP, נעצרנו - הוא בצד אחד של הכביש, ואני בצד השני. בוהים
אחד בשנייה כמו שני פסלים. כשהתשחררנו מהמבט המהפנט התחלנו
לפסוע אחד לעבר השניה ופסיעותינו התגברו לריצה. נפגשנו על
הכביש ופשוט התחבקנו... כדי לחמם את הלב שקפא כשהתפסל ולהרפות
גופינו ולהחזירו לגוף אדם...
אף אחד מאיתנו לא הוציא הגה מפיו, מילים היו רחוקות ממה
שהרגשנו.
לפתע משהו התנגש בנו וגרם לנו להתעופף כשני נשרים בעת ציד.
היתה זו המשאית.
חלונה היה שותת דם ואיברינו התפזרו לכל עברי הרחוב... |
