השמיים הזועפים מקיאים גשמים
את הכדור מכסים בלכלוך מנטלי
כל הארץ רטובה ומזוהמת, מלבד
שביל החלב שאותו אני יוצרת במעופי.
ובידי פרח המשמש כמפתח
בעיניים כל מנעול אנושי פותח
אומנם ראי הנפש מלא רפש
אך ברגע שאליו יביטו הם,
יצללו ללגונת הטוהר
ובה נינוחים יהיו.

נחתתי במקום מסויים, בכדי להעלות
עוד אנשים לשביל החלב שפה לא קיים.
עומד באופק בית קטן ובו רעם מתמשך. עובש עוטף את הבית, ומסמל
לי לבדוק אותו למרות מראהו הנטוש. נעול הוא היה, אך הגשם ניקה
את החלון. עמדתי מעבר לחלון הסגור, הצצתי, וראיתי סופת
הוריקן.

שני אנשים בבית שכנו,
האחד היה הרפש, השנייה הנפש.
התנפל הוא עלייה. והיכה, והיכה...
הנפש החלה להעלם, הרפש גבר עלייה בעוצמתו.
ניפצתי את החלון בפרח, שמזמן כבר התקשח.
הביטו עליו שניהם, עיניהם קפאו.

מהופנטים עלו אך שביל החלב...