טניה רוזנברג / 29.12.04 |
ובמקומה בא צל-ההכרה
יעברו ימים, עיניים אדומות
בכי בלילות, מחשבות אובדניות
יושבת רואה, אתה לידי
מתקרבת לחבק... את הרוח
אשליות של נוכחות...
אגרופים פנימיים מכים אותי!
הזיכרון, המציאות - חונקים אותי!
להתנתק, לעזוב...
להוריד את קרש הזכוכית שבעיני
ולגעת בך, להחזיר את קיומך
הדמעות שנשפכות עליך הם פצע
שמאחוריו מסתתר כאב.
הדמעות מרפאות את הפצע, הוא מתייבש אך לא מתרפא.
כשנתלש - נפער מחדש, ספוג בדם הדמעות האינסופי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|