New Stage - Go To Main Page


בחול המועד סוכות נסעתי עם בני לפסטיבל "בראשית", פסטיבל של
מוסיקה ורוחניות. בשלושה ימים קרו לי כל כך הרבה דברים. רובם
לא קשורים לא למוסיקה ולא לרוחניות. את חלקם העליתי על הכתב
מיד עם חזרתנו, ואחרים כתבתי בימים שחלפו מאז, עד ט"ו בשבט.
לכן, ייתכן שלא דייקתי בפרטים. ייתכן שכמה מהדברים הרשומים כאן
לא קרו בדיוק כפי שכתבתי. זה טיבעה של היזכרות.

אחד על אחד
בתחילת אוגוסט התחלתי לגלגל בראש את האפשרות להזמין את הנער
לפסטיבל. פסטיבל כזה,  מהסוג שהפך לאופציית פנאי סטנדרטית בעשר
השנים האחרונות. ראיתי שם אפשרות לחוות איתו זמן איכות אחד על
אחד, וגם הזדמנות בשביל עצמי לעשות משהו, שלא עשיתי מאז שעברתי
לגור עם המתלוננת בשנת 87': להיות בפסטיבל, ללון בחוץ, להתערבב
עם המוני אנשים שאני לא מכיר. הנער, לעומת זאת, עשה את זה לא
מעט בשש השנים שעברו מאז שהמתלוננת ואני התגרשנו. ירחמיאל,
החבר שלה בשש השנים האלה, הוא שועל קמפינגים ופסטיבלים ותיק
ומנוסה, והוא לקח אותם להרבה פסטיבלים כאלה, יחד עם שני בניו
מנישואיו הראשונים, שגרים איתם. לפיכך, ידעתי שהנער מורגל
בכגון אלה, ועשוי להיות מעוניין לעשות את זה איתי. ידעתי שאהיה
בחופשה ממושכת מיום כיפור עד סוף סוכות, לכן הבחירה בפסטיבל
"בראשית" הייתה טבעית. אמנם התאריכים התנגשו עם סדנת ייעוץ
הדדי שרציתי להיות בה, אבל סדנאות יהיו עוד הרבה. ביררתי עם
הנער אם מתאים לו, והוא זרק "אחלה", כצפוי. "תביא איתך גיטרה",
הצעתי, "באתר האינטרנט ממליצים להביא". עוד "אחלה". ביררתי עם
המתלוננת אם מקובל עליה, והיא הסכימה בשמחה, והוסיפה, "אולי גם
אנחנו ניסע לשם, תלוי במצב המינוס". תמיד קשה לי כשאנשים
אומרים לי "אנחנו" ומניחים שאני יודע על מי מדובר. כל חרדות
הנטישה שלי מתעוררות ומקימות רעש מחריש אזניים. אבל במקרה הזה,
החרדה לפגוש אותה שם הייתה יותר דומיננטית. ניסיתי להרגיע את
עצמי, שהרבה פעמים היא רוקמת תכניות ושוכחת מהן, אולי זו תהיה
אחת מאותן פעמים. הזמנתי כרטיסים. עשרה ימים אחר כך הם הגיעו.
ואז הודיעה לי המתלוננת, שהם באים לפסטיבל יחד עם המשפחה
המורחבת של ירחמיאל, ושאלה אם אני רוצה להיות יחד איתם במאהל
ולהכניס את האוטו שלי יחד עם שלהם בדיל אחד. מבולבל, נעניתי
להצעה הראשונה וסירבתי לשניה. אחרי ניתוק השיחה התחלתי להסס.
מצד אחד, להיות שלושה ימים עם המתלוננת זה לא כיף. יתר על כן,
מהיכרותי עם המתלוננת, מרגע שהבן אדם מוכן לקבל ממנה משהו, היא
מרגישה הרבה יותר נוח לבקש ממנו דברים ולהנחית עליו מטלות.
כשהיינו נשואים, היה לי מאד קשה עם הבקשות שלה והמטלות שלה. לא
ידעתי לסרב להם בלי להתחיל מריבה. חוץ מזה, מה זה אומר עלינו,
היציאה המשותפת הזו? האם זה מגדיר אותנו כמין משפחה מורכבת?
ומה זה אומר עלי? אני בא כסינגל, היא באה אחרי שש שנים של פרק
שני. אני יודע שהיא חושבת, שזה עושה אותה ליותר טובה ממני. האם
בהסכמה שלי אני לא מאשרר את ההשקפה הזו שלה? האם אינני הופך
להיות הקרוב העני, זה שזורקים לו נדבה, ועוד לעיני בנו? ועוד
עניין, מה אני אעשה כשהיא תתחיל לנבוח על הנער בכל פעם שהיא
תתעצבן? האם תהיה לי זכות להתערב, כשאני אוכל מהאוכל שלהם
ומשתמש בכלים שלהם?
מצד שני, אין להתעלם מהיתרונות: לירחמיאל יש ידע ומיומנויות
שאין לי, ושרלבנטיים מאד לסיטואציה הזו. יתר על כן, להיות
במקום כזה בתור חלק מחבורה זה הרבה יותר מוצלח מאשר להיות בו
לבד. ניסיתי לארגן חבורה כזו ולא הצלחתי, והנה מציעים לי חבורה
כזו מן המוכן. ועוד שיקול: מה ירגיש הנער, אם האוהל שלנו יהיה
בקצה אחד של מתחם הפסטיבל והמאהל שלהם בקצה שני? על הזין שלי
מה יחשבו אחרים, אבל מה יחשוב הוא? שאבא שלו עוד לא למד
להתמודד עם משקעי העבר? שהוא לא מסוגל לסבול את אמא שלו אפילו
לשלושה ימים?  
עכשיו תגידו, מה הוא חושב כל כך הרבה, מה הוא מתלבט כל הזמן,
שיהיה קצת ספונטני, שילך עם תחושת הבטן, יאללה, נו כבר. אתם
יודעים מה? תהיו אתם ספונטניים, תתרסקו על קרקע המציאות, ואחר
כך תבואו לקטר על זה שהחיים בזבל וכולם מניאקים ונמאס לכם
מהכל. אני לא צריך יותר את החרא הזה בחיים שלי. התלבטתי כמה
שהתאים לי, עשיתי על זה כמה סשנים, והחלטתי להישאר עם ההחלטה
הראשונית שלי. להזדנב אחרי המשפחה המורכבת של המתלוננת למשך
שלושה ימים, לזרום עם מה שיקרה, להתמודד איפה שיהיה קשה. אקדים
את המאוחר ואומר, שהייתה זו החלטה טובה מאד.

חיל החלוץ
ההנחתה הראשונה הגיעה ביום ראשון שלאחר יום הכיפורים. "תשמע",
אומרת המתלוננת מצדו השני של הקו, "אומרים שביום חמישי בבוקר
המקום כבר מפוצץ, וצריך להגיע ביום רביעי ולתפוס מקום. אנחנו
צריכים להיות אצל ההורים של ירחמיאל ביום רביעי בערב, אולי
תסעו אתם יום קודם ותתפסו מקום לשלושת האוהלים שלנו?" "ממממ",
אני מגמגם, "אני אחשוב על זה ואחזיר לך תשובה".
שיט, אני מהרהר, כבר קבעתי משהו ליום רביעי בערב, ולא נעים
להזיז. איזה באסה איתה. אחר כך, אני מתחיל לראות שיש היגיון
במה שהיא אומרת. וחוץ מזה, זה ייתן לי הזדמנות להיות קצת עם
הנער לבד שם, לפני שהם נוחתים עלינו. עוד לפני כן שמעתי
מהמתלוננת, שהיא הציעה לנער להצטרף איתם להורים של ירחמיאל,
ולפגוש אותי כבר באתר הפסטיבל. "הוא ממש התעקש שהוא נוסע עם
אבא", גיחכה באזניי, כאילו היה מדובר במין שיגיון נעורים שכזה
מצידו. עשיתי עבודה יפה איתו, חשבתי לעצמי. הוא כבר יודע לזהות
את ניסיונות החבלה הקטנים שלה, שהיא בעצמה לא מודעת אליהם.
הזזתי ליום שלישי את מה שקבעתי ליום רביעי, ובשיחתנו הבאה
הודעתי לה שאבוא לאסוף את הנער ביום רביעי בבוקר. "יש לנו כמה
ציודים לשלוח איתך", בישרה לי. "אין בעיה", אמרתי.
הבעיות התחילו ביום שלישי בערב. תחילת שבק הסלולרי שלי, סירב
לקבל שיחות והסכים לחייג רק למספרי חירום. מאוחר בלילה, החלה
גם נורת הטעינה באוטו להבהב, וכבתה רק כשכיביתי את המזגן.
התעוררתי באמצע הלילה, והתחלתי מתהפך על משכבי. האם לנסוע עם
מזגן כבוי, או לנסוע בתחבורה ציבורית? ואיך אסתדר בלי נייד?
בעצם, אוכל לשאול מהמתלוננת נייד. נשאר רק עניין האוטו. בבוקר
הודעתי למתלוננת על התקלות, והתקשרתי לקצין הרכב של החברה. הוא
יעץ לי להימנע מסיכונים, לדחות את היציאה ולנסוע למוסך בפתח
תקווה. העברתי את כל הבוקר במוסך, בוהה בתכניות הבוקר המשמימות
בטלביזיה, תופס תנומות חטופות וקורא בספר שהצטיידתי בו לקראת
יום הכיפורים: "פונטנלה" של מאיר שלו. תודה לאל, בצהריים הם
סיימו, ויצאתי דרומה לעבר ביתם של המתלוננת וירחמיאל.
נכנסתי אליהם הביתה, וראיתי כמויות ענק של ציוד ושל אוכל
מסודרות ליד הדלת. "הוא לוקח את כל הבית", הכריזה המתלוננת
בקול, ששמעתי בו תערובת של לגלוג וגאווה. ירחמיאל, בחור טוב
שכמותו, התעלם. הוא פנה אלי והחל להסביר לי את תוכניתו. הוא
בנה על הג'יפ של בנו הבכור, אבל מתברר שהבן הזה יגיע עם חברה
שלו רק ביום ששי. לכן, באוטו שלי נשים ציודים שנצטרך ביום
הראשון, ושלא נכנסו באוטו של ירחמיאל. אוהלים, שק"שים, מנגל,
שולחן פיקניק. לזרום, לזרום. פתחתי לו את האוטו, עשיתי איתו
נאגלה אחת, ואחר כך השארתי אותו עם הנער לסיים את ההעמסה,
והכנתי לעצמי קפה בוץ במטבח שלהם. אני אצטרך הרבה קפאין כדי
לעבור את הנסיעה הזו, אחרי שנת לילה כה גרועה.
הנסיעה עד נתניה עברה בכיף. על אף כל הקשיים, הנה אנחנו בדרך
לשם. שמענו פינק פלויד, שמענו לו ריד, שמענו ניק קייב. דיברנו.
קיוויתי שנגיע לכינרת כשעדיין אור בחוץ. הפקקים התחילו אחרי גן
שמואל. שיט, אם הייתי יודע איזה פקק גורם החיבור לכביש האגרה.
הפקק השתחרר רק בצומת מגידו. התחת התייבש לי, הייתי אבל לא
עשיתי עצירות למנוחה. השמש כבר נטתה לערוב, ועשתה את הדרך
שנסענו בה ליפה יותר.  עברנו אתרים שטיילנו בהם לאורך השנים,
הנער ואני: הסחנה, מעיינות חוגה. הגענו למזרח הכינרת בחמש
וחצי, בחושך כמעט מלא. כמו שתכננתי, נכנסנו לכביש הכניסה
הדרומי למתחם, על פי ההוראות שהיו באתר האינטרנט. לא היה שם אף
אחד, ולא היה שילוט. אולי נכנסתי מוקדם מדי. יצאתי והמשכתי
לנסוע צפונה. באתר הבטיחו, שנראה המון טרמפיסטים לצד הדרך,
ושיראו עליהם שהם בדרך לפסטיבל, אבל הכביש היה ריק. הכניסה
הבאה הייתה כבר לכביש הכניסה הצפוני למתחם, זה שמשלמים בו מאה
שקל נוספים ונכנסים עם האוטו. לא מה שתכננתי. התחלתי לחזור
דרומה, ואז עצרתי. "מה נראה לך", שאלתי את הנער, "שנשלם עוד
מאה שקל וניכנס, או שנמשיך עם התכנון המקורי?" "מה שתחליט",
אמר הוא. החלטתי. הסתובבתי, שילמתי ונכנסתי. נוסעים בחושך
בשבילי העפר במקביל לכינרת. הנערים, שאמורים לכוון אותנו
בפנסים לחניה, עסוקים כנראה בדברים אחרים.  האורות הרחוקים של
החניון עוזרים קצת להתמצא, עד שבסוף הדרך מכוונים אותי לאחד
המגרשים. אנחנו יוצאים, ומקימים את האוהל על המדשאה שליד קו
המים, כמו שהנער ביקש. כבר יש לא מעט אוהלים שם, אבל יש מקום
לשלנו ולעוד שלושה, כמו שהמתלוננת בקשה. הקמנו את האוהל והבאנו
ציוד אלמנטרי מהאוטו. אני מוכן כבר לצנוח פנימה ולהירדם. אבל
זה רק שש וחצי בערב. נכנסנו למים ויצאנו, שיחקנו שש בש, הלכנו
להמיר את הכרטיסים בסרטים לפרק היד, אכלנו משהו במזנון, טיילנו
במתחם הפסטיבל, שהיה עדיין בשלבי הקמה.  שוב אנחנו יושבים ליד
האוהל ובוהים.
שני בחורים בחליפות שחורות מסתובבים בין האוהלים. הם תיכף יגשו
אלינו, אני מכיר את זה.  ראיתי באתר האינטרנט שחב"ד יהיו פה.
ערב טוב אדוני, יש לנו ארוחת ערב בסוכה, אתם מוזמנים. בדרך כלל
אינני מחמיץ הזדמנות לומר לחב"ד מה אני חושב עליהם, על
הפוסטרים והסטיקרים והרמקולים, על פולחן האישיות המקומם שלהם
ועל המעשה המגונה שהם מבצעים במקורות ישראל. אבל לא הפעם. אני
כל כך עייף, שהסתפקתי בסירוב צונן. אחד מהם מחליט להשקיע. הוא
שואל, אם אפשר לדעת, למה. הוא מתכופף לראות איזה ספר אני קורא.
אולי אני מוכן לומר לו את השם? הוא סובל מעיוורון לילה. ואז
נופל לי האסימון: זה בן הדוד של המתלוננת. אותו נער תמהוני
ומגושם, שתמיד צחקנו עליו שבטח יחזור בתשובה, וסופו שאכן חזר
בתשובה. שרק לא יזהה אותי. יש לי קול מיוחד. אם אמשיך לדבר,
הוא יזהה. אני מפסיק לענות לו, והוא חוזר עוד פעם על הזמנתו,
אחר כך ממשיך הלאה עם בן זוגו. הנזל וגרטל שוב נשארים לבד
ביער.
איך עוד למשוך את הזמן, לעזאזל. הנער לא אומר כלום, אבל אני
רואה שהוא משתעמם. הוא רוצה שוב להיכנס למים. אין לי חשק ואין
לי כח. הוא הולך לבד, ואני יושב לקרוא קצת, באור החלוש שמסביב.
כולם מסביב צעירים כל כך. נשמעות פריטות גיטרה, נשמעים צחקוקי
נערות בבגדי ים. הנער לא הביא בסוף את הגיטרה שלו. היה חסר בה
מיתר, ואני לא הסכמתי לנסוע איתו לקנות, בלחץ של צהרי ערב החג.
אילו הייתה לנו גיטרה, אולי היינו מתחברים לעוד אנשים פה. אני
מרגיש כל כך לבד.
אחרי שהנער חזר, בא טלפון מירחמיאל. "תשמע", הוא אומר, "חשבנו
שאולי מחר בבוקר כבר לא יהיה מקום, ומוטב שנבוא כבר הערב ונקים
את המאהל". מסכן, חשבתי, היא בטח יורדת לחייו, שם אצל ההורים
שלו. "תראה", אמרתי לו, "יש פה אנשים, אבל זה לא היסטרי, וכבר
לא מגיעים אנשים. תבואו מוקדם בבוקר, נראה לי יהיה בסדר". "את
שומעת", אני שומע אותו אומר לה בהקלה, "הוא אומר שנעצרה הזרימה
של אנשים פנימה". מסכמים שהם יגיעו בבוקר. בוא נלך לישון, אומר
הנער. אותי לא צריך לשכנע.

נעורים
אני מתעורר בשתיים בלילה. מין המולה חרישית נשמעת מחוץ לאוהל,
כאילו פיות רבים מדברים יחד, עשרות רגלים מוליכות את בעליהן
מסביבנו. אני מציץ בשעון - שתיים בלילה. מוציא את הראש החוצה.
השטח מסביבנו התמלא לגמרי באוהלים. אנחנו מוקפים גבשושיות
אפורות צפופות, כמו בסרט מדע בדיוני. סיכה אי אפשר להכניס. מי
זה מגיע בשעות כאלה? הנוער, כמובן. הטעיתי את ירחמיאל. הזרימה
פנימה נמשכת. לא שמרתי להם מקום. ובעצם, איך בדיוק הייתי אמור
לשמור להם מקום? לפזר בגדים ומגבות על הדשא?! ומה אפשר לעשות
עכשיו? לחזור לישון. חזרתי לישון.
מתעורר שוב בחמש וחצי. זה שעון חורף, וכבר אור בחוץ. מאוהלי
שכנינו אני שומע נער מתבגר, שפשוט לא סותם את הפה. קורא לחבר
הזה, צועק לחבר ההוא, מנסה להצחיק את הבנות, מתעקש, לא מפסיק.
יצאתי מן האוהל, מצאתי את האוהל שממנו בוקע קולו של הנג'סן,
ומבעד לחלון הפתוח של האוהל שאלתי בנימוס עוין: "אפשר בבקשה
להנמיך את הווליום?" "מה זה", הוא מנפח את החזה, "עכשיו בין
שתיים לארבע?" "אנשים ישנים פה מסביב", אמרתי בהדגשה, "תתחשב
בבקשה". זה השתיק אותו קצת. אחרי הכל,  קצת אהבה הוא מחפש, לא
קטטות. מקובל לטעון, שהמתבגרים כולם צעקנים, גסי רוח וחסרי
התחשבות. שאי אפשר להביא אותם לפסטיבלים של רוחניות, כי כל מה
שמעניין אותם זה לאכול ולהריץ קטעים עם החבר'ה. זה לא נכון.
רובם אדיבים שקטים ומנומסים. אבל על כל עשרה מתבגרים נעימים
כאלה יש אחד כזה רעשן, שמצד אחד מוציא אותך מהדעת בניג'וסים
שלו, ומצד שני נוגע ללבך בנואשות שלו, בכמיהה שלו לתשומת לב
מיטיבה. לקצת אהבה.
לאורך כל ימי הפסטיבל התמודדתי עם רגשות, שעלו לי במפגש עם
צעירים. הבריאות השופעת. החוסן הפיזי. היופי הפשוט והנפלא,
המיניות המתהווה, שעדיין לא לגמרי מודעים אליה. המבט התם
בעיניים, מבט אופטימי ורוחש טוב, מבט שתוך שנה שנתיים יתחלף
למבט הכבוי של מי שכאילו כבר ראה הכל וכבר אי אפשר להפתיע
אותו. ומעבר לכל זה, עולה בי סתם קנאה במי שיש להם יותר תקוות
מאשר זכרונות. כשהנער היה על ידי, יכולתי להביט בו ולהיזכר
שבעצם גם חלקי שפר, שיש לי נגיעה משלי בנעורים האלה. כשהוא לא
היה, היה עלי להתמודד. כשקמתי לפניו בבוקר והלכתי להתגלח.
כשרציתי להסתובב בפסטיבל והוא דווקא רצה לטבול בכינרת. לא
היינו כל הזמן יחד.
בכניסה למתחם הפסטיבל היו עומדות שתיים-שלוש נערות, לבושות
במין תחפושת ורודה-לבנה, ומושיטות זרועות לחיבוק לכל מי שנכנס
בשערי המתחם. לו היו מבוגרות בעשר שנים, לו היו שם גם בנים, כי
אז הייתי רואה בזה מחווה אנושית פשוטה ויפה, ונענה להזמנה בלב
שלם. מכיוון שנראו כה צעירות, לא יכולתי שלא לחשוב, שאולי
מישהו מנצל אותן. אולי בכלל משלמים להן בשביל זה. פיחס. בחרתי
להיענות לזרועות המושטות, אבל חיבקתי אותן חיבוק מנומס כזה, לא
מכל הלב.
בדרך כלל הם מתהלכים בחבורות. ביום ששי לפני הצהריים הילכתי לי
בין במות המוסיקה ודוכני הרוחניות, מרוח בקרם הגנה ומזיע כמו
סוס בחום הכבד, חיפשתי איזו סדנה להצטרף אליה. ושתהיה במקום
מוצל, למען השם. באחת מסככות המדיטציה רבצו כמה דבוקות של
צעירים על המחצלות, נראים כאילו הם מחכים למשהו. פניתי לדבוקה
של שלוש בנות, ושאלתי מה הולך להיות שם. "סתם יושבים ומדברים",
אמרה היפה שביניהן וציחקקה, "אתה מוזמן להצטרף". התיישבתי.
מובן שהשתרר שקט, וניסיתי לקשור שיחה על סוגים שונים של
מדיטציה ועל פנימיות. הרצינית שביניהן החלה לספר על המדיטציות
שאמא שלה עושה, משהו שקשור לאבנים. ידעה לקרוא להן בשמות, אבל
לא לספר עליהן. "ואבא", שאלתי, "מה עם אבא? גם הוא בקטע של
מדיטציה?" אה, אבא לא גר איתן. בעצם, שלושתן בנות למשפחות
גרושות. ואני, לא התחשק לי להתעסק בזה גם פה. שוב השתרר שקט.
אחר כך הן קמו והלכו משם, יוצאות מחיי בלי להותיר רישום.
השתרעתי על המחצלת ונרדמתי לכמה דקות.
גם עירום היה שם. היה חוף נודיסטים, ומישהי שם ציירה בצבעי גוף
ציורים פסיכדליים על חלקי גוף חלקים וחשופים. זה היה כל כך
יפה. כמו תערוכה של פסלים יווניים. כמו קליפ של ביורק. לא היה
בזה שום דבר מיני.
אבל היה גם הדיבור ההוא בסככה של "סלון מזל", אותו מרכז
אנרכיסטי תל אביבי משעשע שפתח דוכן ספרים בפסטיבל. הנער נכנס
לשם לעלעל בספרים, ומצא ספר קומיקס אנטי גלובליזציה שמצא חן
בעיניו. הוא השתרע על הפוף והחל לקרוא בו, ואני השתרעתי על
ידו, בוהה בהמולה שבחוץ. כנראה השתלבתי בנוף, כי נערה כחולת
עינים שנכנסה לסככה שאלה אותי אם יש לנו את "1984". "אני לא
עובד פה", אמרתי לה בחיוך, "אבל מה לך ולספר הזה?" "אבא שלי
תמיד מדבר עליו", אמרה, "וחשבתי שפה אמצא אותו". "באמת",
אמרתי, "כבר מזמן לא יצאה מהדורה שלו. ניסית בחנויות ספרים
משומשים?" "אין לך מושג כמה", אמרה-נאנחה, "פשוט אין למצוא
אותו". "טוב", אמרתי, "לא הייתי מחפש אותו דווקא כאן: זה לא
ספר אנרכיסטי, זה ספר בעד הסדר הקיים במערב ונגד הקומוניזם".
היא הקשיבה, חייכה במבוכה, ואז משכה בכתפיה, מה אפשר לעשות,
ויצאה.  אחרי רגע נזכרתי במשהו, קמתי ויצאתי אחריה. היא עמדה
שם, מקשיבה לנער בגילה. הוא השתתק כשניגשתי. סיפרתי לה שיש
אנשים, שמה שהם עושים זה לאתר ספרים, הידוע ביניהם שמו איתמר
לוי. שאלתי אם יש לה גישה לאינטרנט. "בטח", אמרה. אז תחפשי את
השם שלו בגוגל, אמרתי לה, אולי תוכלי להיעזר בו, או במישהו
כמוהו. "תודה", אמרה וחייכה שוב. נכנסתי חזרה לסככה. הנער סיים
בינתיים לקרוא, וקמנו ללכת חזרה לקמפינג. הוא שאל אותי מה זה
הספר הזה, וסיפרתי לו. קראתי את "1984" כשהייתי מבוגר ממנו
בשנתיים. אולי גם הוא יחפש אותו יום אחד. למה אני סתם יורד על
עצמי? יש לי אחלה תקשורת עם צעירים. זה בכלל לא הקטע.
יום חמישי, שש בבוקר. הנג'סן השתתק, אבל אני כבר לא חוזר לאוהל
לישון. אני לוקח כיסא אל קו החוף, ומביט אל המים האפורים ואל
רצועת ההרים שמעבר להם, שמחליפים צבעים ככל שהשמש עולה. צעירים
אחדים משכשכים רגליים במים. רובם עדיין ישנים. גם הנער ישן,
בשק השינה הסגול שלו. כשהשמש כבר נראית במלואה והחום מתגבר,
אני קם והולך למקלחות. בדרך אני רואה, שהמצב אינו כה גרוע,
ושהרחק מקו המים עוד יש פיסות קרקע פנויות. אחת ליד המזנון,
אחת ליד הסוכה של חב"ד. לא הכי מוצלח, אבל זה מה יש.  בשבע
וחצי, שוב צלצול בנייד. הם פה. אני מעיר את הנער, שמתארגן בכמה
שניות ואנחנו הולכים לפגוש את החבורה. לוקח נשימה עמוקה, חושב
מחשבות חיוביות. והנה היא שם, עומדת באמצע השביל בידיים
משולבות. המתלוננת.

רותי ודני
ירחמיאל כבר עומד מחוץ לאוטו ובוחן בסיפוק את השטח הפנוי ליד
הסוכה של חב"ד. אני דווקא הייתי מעדיף ליד המזנון, אבל ירחמיאל
אמר, שיהיה משם ריח של טיגון ורעש, לא כדאי. וליד חב"ד זה כן
כדאי? "שטויות", מחייך ירחמיאל, "מכסימום יחזירו אותנו
בתשובה". מהאוטו באים ויוצאים הבן השני שלו ועוד ילדה, שאני
מנחש שהיא השלישית שלו, בתו הבכורה מנישואיו השניים. ילדה כבת
שמונה או תשע, לא תואר לה ולא הדר, נראית אבודה, להוטה לרצות.
לטף את ראשה פעם אחת, והיא תדבק בך כמו כלבלב עזוב. תלך אחריך
לכל מקום ותבקש עוד ועוד. אני יודע שיש לירחמיאל גם בן רביעי
מנישואיו השניים. איפה הוא? עדיף שלא אשאל.
לירחמיאל כבר יש תכנית איפה להעמיד את האוהלים, איפה לשים את
המנגל ואיפה לתלות את הערסל. הוא ניגש להוציא את הציוד מהאוטו,
מפעיל את הילדים שיסחבו את הדברים הקלים. המתלוננת, היא אוהבת
תוכניות. היא ניחנה במזג ניהולי, ותמיד יש לה הצעות ייעול, גם
כשהדברים פועלים היטב כמות שהם. שמתי לב שהיא מחממת מנועים.
בוא, אמרתי לנער, נביא את האוהל שלנו. הלכנו משם, הרמנו את
האוהל שישנו בו כמות שהוא, והעברנו אותו למקום החדש. אחר כך
הלכנו כל הדרך לאוטו שלי, והבאנו משם את כל הציוד, גם את המנגל
ירום הודו.  עד ששבנו, כבר הסתיימו הדיונים בהצעות הייעול,
ויכולנו להקים את האוהלים ולפרוס את הציוד לפי התוכנית של
ירחמיאל.  עוד אנחנו עובדים, וטלפון מבשר לירחמיאל שרותי כבר
פה. רותי היא אחותו.
הנה הם מחנים את רכבם, ויוצאים לעברנו. רותי קטנה, דקה
וחייכנית. דני מאחוריה, גבר גדול ושחום עם משקפיים דקות מסגרת
על חטמו. אני מושיט יד ללחיצה, ומציג את עצמי כאביו של הנער.
הם כבר שמעו עלי. נעים מאד, נעים מאד. מאחוריהם צצה הקטנה
שלהם, ילדה יפה כבת שבע, שמתחברת מיד לשלישית של ירחמיאל.  עוד
הם פורקים, וירחמיאל מתחיל לעבוד על קפה וארוחת בוקר לכולם.
ניגשתי אליו וחיכיתי לראות, אולי אפשר לעזור במשהו. "אתה ממש
חזק בקטע של הבישול", החמאתי לו. ירחמיאל חייך, וסיפר שהיה לו
פעם מזנון כאן בצומת כורסי, ושככה פגש את דני. דני היה
גולנצ'יק כאן ברמה, והיה מגיע אליו למזנון, ביציאה לחופשות. עד
שפעם ביקש דני רשות לבלות אצלו את החופשות ולעבוד אצלו. לא אהב
לחזור הביתה, לשכונה. ככה גם הכיר את רותי, והם התחתנו. "אתה
יודע מה אני אומר", גיחך ירחמיאל, "פעם הוא היה דופק אותי,
עכשיו הוא דופק את אחותי". קצת צרם לי המשפט הזה, אבל הבאתי
חיוך.
בינתיים רותי הביאה קערה וירקות, וישבתי איתה לחתוך סלט. מסתבר
שהם גרים במצפה בגליל, שרותי גננת ומורה לגיל הרך, שבנם הבכור
עכשיו בצבא, שבנם האמצעי נמצא גם הוא בפסטיבל, מסתובב עם
חבריו. דיברתי איתה קצת על העבודה שלה, דרך הזכרונות שלי מגני
הילדים והכיתות הנמוכות שבהן ביקר הנער. על עצמי לא העזתי
עדיין לדבר. יש לה קול נעים, לרותי. היא מדברת יפה ורהוט. נעים
להקשיב לה. הם היו ארבעה אחים בקריות, ורותי הייתה הקטנה. אחד
האחים נהרג בתאונה, והם נותרו שלושה. משפחה פשוטה וחמה מהמעמד
הבינוני. הדבר ניכר בקרבה שקיימת ביניהם היום. האהבה השקטה
והתמיכה האיתנה שרותי הרעיפה על ירחמיאל בשלושת הימים האלה
ריגשה אותי עד דמעות, ומילאה אותי בקנאה.
בינתיים דני ניגש לסוכה של חב"ד, וחזר משם עם פלטה רחבה,
שהונחה על הצידניות ושמשה אותנו כשולחן. דני התגאה כילד באופן
שבו השיג את הפלטה. מסתבר שהוא ניגש לאחד מהם ואמר לו, אני
אשאל אותך שאלה מהמקורות, ואם לא תדע, תיתן לי את הפלטה. השאלה
היתה: באיזה פסוק בתפילה כל המלים מתחילות באותה אות? אהה,
העבדקן לא ידע שזה: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל", והפלטה
בידינו. דני בילה את עלומיו בישיבה תיכונית, למרות שלא גדל
בבית דתי. הוריו, שלא רצו שייצא לתרבות רעה בשכונה, שלחו אותו
לישיבה. דני יצא משם ידען גדול במקורות ישראל, ויריב מושבע לדת
ולדתיים באשר הם. ולא רק על הדת שלמד בנעוריו אהב דני לקרוא
תיגר: גם על הדת של המתלוננת, דת השמאלנות האשכנזית בנוסח צפון
תל אביב. הוא היה נגש אליה כשהיא ישבה עם חוברת התשבצים שלה,
מקנטר אותה, ונהנה לראות אותה מתעצבנת. עלי הוא ראה מיד,
שלמרות חזותי הצפונבונית, אני לא פרטנר לקינטורים האלה. הוא
שלף פחיות בירה מהצידנית, והציע לי לשתות איתו ועם ירחמיאל.
אין להתפלא שאחרי זמן כה קצר עם רותי ודני ידעתי על שניהם כל
כך הרבה. רותי ודני, עם כל השוני ביניהם, שניהם אנשים חמים,
פתוחים, נדיבים ולבביים. אלו בדיוק התכונות, ששובות את ליבי
אצל בני אדם. אין להתפלא שהם מהווים מוקד חברתי ביישוב שלהם,
וששתי משפחות נוספות הגיעו משם בעקבותיהם: אישה אחת עם שתי
בנות, ועוד זוג עם בת ובן. אחרי שכולם נחתו והתארגנו, הצעתי
שנלך קצת להסתובב בפסטיבל. הנער לא היה מעוניין, וכך מצאתי
עצמי משוטט בין הביתנים עם רותי ועם שלוש ילדות. מסתכל לפה,
מסתכל לשם, מנסה להתחבר. מהר מאד הילדות משתעממות, ההפעלות
לילדים מיועדות לפעוטים, והן כבר גדולות מדי בשביל זה. רותי
לוקחת אותן חזרה לקמפינג. אני עוד משוטט קצת אנה ואנה, מחפש
עניין בין להקות החובבים לבין דוכני הרוחניות. אחר כך אני חושב
לעצמי, הרי באתי בשביל להיות עם הנער, מה אני עושה פה. חזרתי
גם אני לקמפינג ושאלתי עליו. אמרו לי שהוא במים. פשטתי בגדים
והלכתי לשם גם אני.  
הם השתכשכו במי הכינרת, בשטח התחום במצופים ומיועד למשפחות עם
ילדים. השני של ירחמיאל, הנער והמתלוננת שיחקו פריזבי, ואני
הצטרפתי אליהם. אחר כך שחיתי לי קצת לעומק, שם היו המים צלולים
יותר ומעט קרירים יותר. כשחזרתי, הנער כבר לא היה שם, ואני
חברתי שוב לחבורה של רותי, שהתגודדה סביב מזרון מים ועוד כמה
צעצועים מתנפחים, עליהם התחרדנו בנחת הילדות. הוצאתי מהמים אבן
שטוחה והנחתי אותה על ראשי. "יה!", אמרתי לקטנה של רותי, "תראי
מה צמח לי על הראש!". "לויתן!", צרחה הפספוסה בחדווה, "לויתן,
בוא לפה! לויתן, לך לשם! אמא, אמא, תראי את הלויתן שלי!"
בצהריים שוב החלה רוחשת הפעילות סביב המנגל. לאחר התייעצות עם
אחותו, החליט ירחמיאל איזה סוג בשר יוציא הפעם מהצידנית. לא
היו ירקות לקצוץ או כלים להדיח, וכך פרסתי לי כיסא מתקפל ושבתי
לקרוא, כשאני מזיז את הכיסא כל כמה דפים כדי להישאר בצל
המיניאטורי של השמשיה שהבאתי. היה צריך להשעין אותה על אוהל,
משום שהקרקע הייתה קשה מכדי לתקוע בה את מוט השמשיה. אחרי
הזלילה שוב הציע לי דני לשתות איתו, והפעם לא סירבתי. היין,
הבטן המלאה והחום הכבד עשו את שלהם, ואני שקעתי בתנומת צהריים
ערבה.
פקחתי עיניים לתוך מציאות מתוחה. ירחמיאל צועק על מישהי
בטלפון, אחר כך מסתודד עם המתלוננת, אחר כך עוד טלפון. הם
מחליטים לא לענות יותר לשיחות ממנה. דני מסתובב סביבם וזורק
הערות עוקצניות. הצלצולים עוברים לטלפון של רותי. רותי נראית
מודאגת. התיישבתי בערסל ליד הנער שלי ותליתי בו מבט שואל. הוא
נענה ופירש לי את הסיטואציה: ירחמיאל לא הביא לפה את בנו
הרביעי, וגרושתו השניה לוחצת, שייקח גם אותו. הנער מצדיק לגמרי
את ירחמיאל: אף אחד לא אוהב את הרביעי. הוא נודניק. הוא לא שם
לב למה שאומרים לו. הוא מעיק. הוא מציק. הוא לא יודע להתנהג.
אילו ניהלנו את השיחה הזו בבית, הייתי נושא באזניו דרשה בזכות
הסובלנות ובזכות קבלת השונה. כאן לא אמרתי דבר. הנה באה גם
המתלוננת ומתייצבת מולי. במין חיוך היא מציעה לי להתכונן
נפשית: יכול להיות שתגיע לכאן גרושתו השניה של ירחמיאל. היא
משוגעת על כל הראש. היא איומה. המלוננת מעווה את פניה בגועל
ומוסיפה: היא בהמה. יכול להיות שיהיו קטעים מסריחים. אני מהנהן
בנימוס, ונזכר איך לפני שלוש או ארבע שנים נודע לי מהנער בדרך
אגב, שאותה משוגעת שלחה את ירחמיאל לבלות כמה ימים במעצר, כשלא
שילם לה את המזונות שהיה מחוייב בהם. הייתי רוצה פעם לשאול את
המתלוננת, כיצד הייתה מתייחסת לאותה משוגעת אלמלא הטרידה דווקא
את בן זוגה. אני חושד, שבמקרה כזה היא הייתה מתייחסת אליה כאל
אשה אמיצה וחזקה, שעומדת על זכויות ילדיה למול עולם הגברים
המרושע, ומראה לגרוש שלה מאיפה משתין הדג. בינתיים אני פותח
שוב את הספר, אבל ממשיך לצותת לשיחות ביניהם. גם ירחמיאל,
בתורו, מתנדב להציג לי את הצד שלו בסיפור, ואני מניח את הספר
ומקשיב. מפה ומשם אני לומד, שהמשוגעת עובדת במשרד הפקות מצליח,
ושחוץ מחרדתה המובנת לקשר בין בנה לבין אביו, גם יש לה כרטיסים
להופעה בקיסריה, ואין לה אצל מי לשים אותו. ובינתיים הטלפונים
ממשיכים לצלצל, הטונים נהיים יותר יותר כעוסים, ואני מנחש
שירחמיאל נכנע ללחץ, ועכשיו עליו לפייס את המתלוננת. ירחמיאל
מדבר בקול רך, ואני לא מצליח לשמוע מה הוא אומר. אבל את תגובת
המתלוננת אני שומע מצויין:"אתה יודע מה? כן!", היא מטיחה בו,
"אני מרגישה שהעדפת אותה עליי!".  אילו הייתי עדיין נשוי
למתלוננת, הייתי מתבייש בה עכשיו. כיוון שאינני נשוי לה, צר לי
על ירחמיאל, שכך הוא בוחר את בנות זוגו פעם אחר פעם. ירחם עליו
האל. והנה מגיע הטלפון האחרון. ירחמיאל עובר בתוך שורת
המכוניות החונות סביב השטח שלנו, וחוזר אחרי כמה רגעים עם ילד
קטן, בן חמש. טיק טק מקימים עוד אוהל, שהוכן כנראה מראש בשביל
הפתעות כאלה, מנפחים מזרוני קמפינג, ומזל טוב, יש קורת גג
לרביעי. יחד איתו משכנים את אחותו.  הוא מהלך בינינו, ואני
מתבונן בו ומבחין מיד בשני דברים. ראשית, מדובר בילד יפה תואר,
בעל תווים דקים בגון מוקה וריסים שחורים ארוכים. שנית, הילד
הזה מדבר אל עצמו. כמו ויתר כבר על התקווה, שמישהו יקשיב לו.
לא כך הפספוסה של דני. היא באה, מתיישבת למולי, ושואלת בעניין,
איפה אשתי. אני אומר לה שאין לי אשה, שאני גרוש. היא אומרת,
שאת זה היא כבר יודעת, שאני הגרוש של המתלוננת. מבטה מתחדד,
והיא דורשת לדעת מדוע התגרשנו. אני אומר לה שלא הסתדרנו יחד.
"מה זאת אומרת?", היא שואלת. "היינו רבים הרבה", אני משקר לה
ללא ניד עפעף. גביניה מחמירים והיא נוזפת בי: "אז מה? אם קצת
רבים אז צריך להתגרש?! לא! צריך לשבת ולדבר! אפשר לפתור הכל אם
מדברים!"
אביה שומע ונחלץ להגנתי: תעזבי אותו, מה את מנדנדת לו, תני לו
לנוח. לך תסביר לו שמילים, שפעם היו מרתיחות אותי, בעיקר
כשהייתי שומע אותן מאמא שלי, היום הן מותירות אותי שווה נפש.
הן אפילו מעלות בי חיוך משועשע, כשהן באות מפספוסה יפהפיה, שרק
הבוקר הוכתרתי להיות הלויתן שלה.
בעצם, דני לא אוהב קמפינג. רותי אמרה עליו, שאילו זה היה תלוי
בו, הם היו לוקחים צימר במקום. דני לא הכחיש. הוא אוהב כשנוח
לו, הוא כבר ישן בחוץ די והותר בחיים שלו. מצד שני, אני שם לב
שהוא לא מתלונן. אני מניח, שהוא עושה את זה בשביל הילדים.
ובשביל רותי. למחרת בצהריים, ראיתי את רותי ודני עומדים ברווח
שבין שתי מכוניות, בבגדי הים שלהם, חבוקים. בשקט, בלי דרמה,
בלי מלים גדולות. הנה, זה מה שאני רוצה לעצמי. זה.

הודו
ביום ששי בבוקר מי הכינרת כבר שמנוניים ועכורים. רותי אומרת
שזה לא מפליא: כולם מתמרחים בקרם הגנה ואחר כך נכנסים למים.
אני נזכר שקראתי באתר האינטרנט של הפסטיבל, שכוונת המייסדים
הייתה להביא לעם בציון משהו ממה שחוו בטיול הגדול שלהם להודו.
ובכן, את חווית הטבילה במים מגעילים אפשר לחוות גם פה, לא צריך
להרחיק עד הגנגס. הדמיון לא נגמר שם. האוהלים צפופים עד כדי
כך, שצריך לעבור ביניהם בדילוגים בדרך למקלחות. המקלחות
והשירותים, שביום רביעי בערב עוד היו מסודרות, קרסו תחת העומס,
ומיום חמישי בצהריים כבר היו מוצפות באופן קבוע. כנראה שהיה מי
שחזה את זה מראש, כי מול הסככה של המוסיקה הקוריאנית בישר שלט
מאיר עיניים: "מקלחת כמו בבית - 10 ש"ח". רוחניות.
מתחם הפסטיבל מזכיר קצת מחנה קיץ ענק של תנועת נוער, עם ביתני
פעילות תחומים בבדי יוטה ועם שלטים מאירי עיניים מצויירים על
בריסטולים. כשבאים מהקמפינג, מצפון, עוברים את המחבקות ונכנסים
למתחם הראשון: איזור של דוכנים לממכר פיצ'יפקעס, שבמרכזו במת
מוסיקת עולם. אפשר להשתרע על המזרונים ולהקשיב. מכיוון
שהמוסיקה כאן שקטה, הגיל הממוצע יותר גבוה. דרומה משם נמצאת
במת הרוק, ששם מנגנות מעשר בבוקר עד אמצע הלילה להקות צעירות
מהמועדונים הקטנים בתל אביב, רוב הזמן מול מדשאה ריקה מאדם. רק
לאחר השקיעה היא מתמלאת קצת. מה לעשות, בוודסטוק לא היה כל כך
חם. ממזרח למדשאה  יש גבעה, ועל הגבעה יש סככה, ושם רובצים
בשעות היום המתבגרים. חצי מעולפים, בקושי שומעים את הלהקה
שמנגנת הרחק למטה. בין לבין עובר השביל המוליך למתחם הדרומי של
הפסטיבל, העיקרי. ראיתי שמשפריצים על השביל מים, בזרנוק של
כיבוי אש, והסבירו לי שמרטיבים את האדמה כדי שלא יעלה אבק.
באופן צפוי, היו כאלה שנצלו את השפריץ כדי להרטיב את עצמם בחום
הכבד. במתחם הדרומי נמצאים רוב הביתנים, גם אלה של הסדנאות
הרוחניות, גם אלה של מכירת הפיצ'יפקעס, וגם עוף מוזר כמו ביתן
הספרים של סלון מזל. ממש בקצה הדרומי יש עוד במת מוסיקה, ושם
מנגן כל היום די ג'יי מוסיקת מועדונים לכמה רוקדים מתמידים,
שמנענעים את הגוף לקצב הטראנס ונראים דלוקים, אבל קשה לי
להאמין שהם באמת דלוקים,  לא יודע למה. הכל נראה לי כל כך
מאורגן וממושטר, שבטח יש פה מלא סמויים. אבל נחמד לי להביט
בהם, כשאני עוצר לרגע לקנות שתיה קרה. שאני אלך לרקוד איתם?
בחום הזה, תחת השמש הקופחת? הו, לא. יש גבול לנכונות שלי
להתנסות בדברים חדשים. הגבול הוא שלמותי הגופנית.
המוני אנשים, הולכים ובאים ומתגודדים ורוקדים במתחם הפסטיבל.
מה לא ראיתי שם? חרדים וערבים. נו, טוב, גם בהודו אין. אולי
משום כך הודו היא מקום פופולארי כל כך לברוח אליו. סליחה,
תיקון: חרדים דווקא יש, אבל הם לא מתערבבים עם כולם, הם פה
בתפקיד. הנה כאן באיזור הדרומי, אני יושב בביתן של משהו בשם
פאלון דפא ומנסה להבין על מה מדובר. אבל אני לא מצליח, כי
מרמקול סמוך נשמעת דרשה במבטא אנגלו-סקסי, ששוברת כל אפשרות
להקשיב למשהו.
הו, כן. טנטרה? זה אנחנו, היהודים המצאנו, הרבה לפני הגויים.
והגרסה שלנו, תאמינו לי, הרבה יותר מוצלחת. אצלנו זה סקס עם
רוח קודש. טנטרה יהודית, עם אשת חיקנו, המותרת לנו כדת משה
וישראל. אני כבר מכיר את הממבו ג'מבו הזה, ומזהה אותו עם הגותו
של הרב מרדכי גפני. זה, שבמסווה של פתיחות וקירוב לבבות, הוא
יורד אל מאורות הטומאה החילוניות להציל משם ניצוצות של קדושה
יהודית. אני נזכר שראיתי את שמו בברושור של הפסטיבל. כן, זה
בטח הוא. גם ממנו, כמו מסיירת חב"ד שבמתחם הקמפינג, אי אפשר
לחמוק. גם להודו הם מגיעים, ועם אותה משימה. עזבתי את פאלון
דפא והתרחקתי משם.
ביום חמישי בערב פגשתי את דני במתחם הפסטיבל, והתחלנו לפסוע
יחד החוצה, לעבר הקמפינג. שיתפתי אותו בתחושה שלי, שכל כך הרבה
אנשים על שטח מאד קטן, ובכל זאת לא נוצר חיבור, כל אחד נשאר עם
האנשים שהוא בא איתם. דני אמר שככה זה, אי אפשר באמת להתקרב
לאנשים באירוע המוני כזה. כשהם באים לקמפינג בסוף שבוע רגיל,
זה שונה. אחד בא לבקש גפרורים, שני בא לבקש שיטעינו לו את
הסלולרי. מפה לשם מכירים אנשים, נרקמות שיחות, נפתחים הלבבות.
דני אומר, שהוא דיבר עם רותי, ושהם רוצים שאני אבוא אליהם
להתארח עם הנער. נטייל בנופי הגליל המשגעים, נהיה יחד. המחווה
מרגשת אותי, ואני אומר שאולי בחנוכה. אנחנו מחליפים מספרי
טלפון.

מיכל
היא באה והצטרפה ביום חמישי בערב, כבר אחרי  שירדה החשיכה.
חברה של ההיא עם שתי הבנות, עוד מימי האוניברסיטה. אישה
מרשימה, שופעת קסם אישי, מצחיקה במידה ורצינית במידה, וגם
המראה שלה מוצא חן בעיניי. מהמשפטים שהוחלפו אני למד שהיא
רווקה בשנות השלושים שלה. הו, זה יכול להתאים. לא התכוונתי
לנצל את הפסטיבל הזה להתחלות רומנטיות, אבל אם צצה הזדמנות,
אני לא אתן לה לחמוק. אני מגלה עניין, והיא מספרת על עצמה:
מורה ויועצת בתיכון חיפאי, לומדת לתארים מתקדמים במדעי החברה,
קוראת. למחרת בבוקר אנחנו טובלים כולם בכינרת, ואני שם לב שגם
בביקיני היא נראית נחמד. לא מושלם, אבל נחמד. היא מנהלת עם
הזאטוטים שיחה משועשעת, והם נופלים בקסמה. על החוף היא מזהה
תלמידים שלה, וניכר שהיא נהנית להפתיע אותם בצד שלה שהם לא
מכירים מבית הספר. אישה מרשימה, אין מה לומר. רק מה, אני מתחיל
לשים לב שהעניין שלי בה הוא חד צדדי. היא נהנית מתשומת הלב
שלי, אבל אני לא מעניין אותה כהוא זה. ברגע שקלטתי את זה,
הרפיתי. פשוט איבדתי את כל המוטיבציה. ביום ששי בערב היא ארזה
את חפציה המעטים ונסעה.
באותו ערב עצמו דני בא, מחבק אותי מהגב ולוקח אותי לשיחה
רצינית. יש לו מישהי להכיר לי. מישהי מקיבוץ בצפון שהוא עובד
מולה, בחורה עלא כיפאק. עצמאית, דעתנית, חובבת תיאטרון ותרבות
בכלל. האם הוא חושב, שזה מה שמדבר אלי? אולי הוא סתם נהנה לשחק
בשידוכים. כמה שאלות בסיסיות מבהירות לי, שזה לא יתאים. אבל
אני לא כועס. אני מוחמא מזה, שהוא חשב עלי בתור מתנה למישהי
שהוא מחבב. אחר כך שיתפתי אותו בההתלבטויות שלי לגבי האפשרות,
שיהיו לי עוד ילדים. דני בעד.

ילד
ביום ששי בערב הנער החליט, שהלילה  הוא יישן על הערסל. את
חששותי לשלום הגב שלו פטר בתנועת יד, לקח את שק השינה שלו
מהאוהל והתמקם שם. נשארתי לבד באוהל, אבל נשארתי בצד "שלי",
למקרה שיתחרט וירצה לחזור. שוב עשה היין את שלו, ונרדמתי
במהירות.
לפנות בוקר התעוררתי. לקח לי כמה רגעים להבין, שמה שהעיר אותי
הוא קול של ילד, הרביעי של ירחמיאל.  הוא קורא בשמה של אחותו.
קורא, ושוב קורא, ושוב קורא. אני מצפה לשמוע את קולו נשבר
והופך לבכי, בכל זאת ילד בן חמש. אבל לא. קולו צלול ויציב. למה
אף אחד לא ניגש אליו, לכל הרוחות. תנו לישון בבית הזה. אבא
שלו, דודה שלו, אחותו בת התשע. איפה הם כולם. ואז אני נזכר איך
ירחמיאל והמתלוננת טיפלו בסיטואציה דומה אתמול, ואני מתחיל
לחשוב שאולי עדיף כבר שלא יתערבו. אולי רותי תיגש אליו? הילד
ממשיך לקרוא לאחותו. לאט לאט אני מבין, שיש בנמצא רק איש אחד
שיכול לטפל בסיטואציה, והאיש הזה הוא אני. זה לא התפקיד שלי,
זה לא בזין שלי, אבל אין אף אחד אחר. ואם לא אזדרז, עוד מעט
מישהו ירים עליו צעקה,  וזה עלול רק להחמיר את המצב. הוצאתי את
הראש מפתח האוהל, ושאלתי אותו אם הכל בסדר. "אני מחפש את
אחותי", אמר הילד, "התעוררתי וראיתי שהיא לא פה". שאלתי אותו
אם הוא רוצה לבוא אלי לאוהל. "לא, זה בסדר", גמגם הילד, "אני
רק מחפש את אחותי, היא בטח תבוא עוד מעט". "טוב", אמרתי לו,
"אם תרצה, אתה יכול לבוא לאוהל שלי". החזרתי את הראש פנימה.
כעבור כמה רגעים הוא נכנס עם שק השינה שלו והתיישב מולי.
"מה קורה", שאלתי אותו. "אני לא יכול להרדם", אמר  הילד, "היה
לי חלום רע". שאלתי אותו על מה חלם. הוא חלם שבאים מחבלים
והורגים את כולנו. לקח לי רגע לחשוב מה עושים עם זה. לא, לא
לדבר איתו על הסבירות שזה באמת יקרה לו. לא להתייחס בביטול.
פשוט להסיח את דעתו.  "אהה", אמרתי לו, "הנה הטעות שלך.
כשרוצים להירדם, צריך לחשוב מחשבות נעימות, ולא מחשבות על
מחבלים. ספר לי על דברים שנעים לך לעשות". הילד הופתע, אבל
שיתף פעולה, והתחיל לדלות מזכרונו חוויות נעימות של ילד
עירוני: קניון, לונה פארק, גלידה. כשהשתתק, הצעתי לו שננסה
להירדם. הוא היסס, ולבסוף העדיף לחזור לאוהל שלו.  אולי אחותו
חזרה בינתיים. שוב השתרר שקט, ואני נרדמתי.
בבוקר, כשהוא טורח בהתקנת ארוחת הבוקר, זרק לי ירחמיאל משהו על
זה, שהיה לי לילה ... מעניין. לקח לי רגע להבין על מה הוא
מדבר. הם היו ערים ושמעו הכל. חייכתי ולא אמרתי דבר.

היכל ועיר
שבת בבוקר, היום האחרון לפסטיבל. כבר לא נראה שום דבר שלא
ראינו, כבר לא נחווה שום דבר שעוד לא חווינו. לירחמיאל נגמרו
ההפתעות הקולינאריות שהכין לנו בוקר צהריים וערב, כל המתכונים
שהמציא ושכלל בעצמו. "איך היה לך?", שואלת אותי המתלוננת. היה
יופי. "נו, אז גם בשנה הבאה יש פסטיבל", היא מזמינה. בכייף,
למה לא. המחשבות נתונות כבר לנסיעה חזרה, מי ייסע עם מי ודרך
איפה. ירחמיאל מבקש ממני לקחת איתי את השני שלו, שצעיר בשנה מן
הנער. אין בעיה. אווירת סיום קורס, כך היתה קוראת לזה ידידה
שלי. ועם זאת, יש בי תרעומת צרכנית ישראלית כל כך: שילמנו על
ארבעה ימים, מה פתאום לעזוב אחרי שלושה? הנער, שישן כל הלילה
על הערסל, נזכר פתאום שהוא רצה לקנות לעצמו מין שרוך הודי ועוד
לא הספיק. כמו אהבל אני שמח על ההזדמנות לעשות עוד סיבוב
בפסטיבל, להעביר שם עוד חצי שעה חטופה לפני הנסיעה הארוכה
דרומה.
אבל רותי ודני רוצים להיות מוקדם בבית, להספיק לבלות את השבת
עם הבן שחזר הביתה מהצבא, ופתאום, כולם נזכרים שמחר יום עבודה,
שיש דברים לעשות בבית בסוף השבוע, שכדאי לצאת מוקדם לפני
הפקקים הגדולים של אחר הצהריים. אף אחד לא אומר במפורש, שדי,
הספיק לנו, מיצינו. מתחילים לקפל ולארוז בעצלתיים. כבר אין
חדוות עשייה, כבר אין הצעות ייעול. רותי ודני מזדרזים ומסיימים
ראשונים. אני ניגש לרותי, לוחץ את ידה ואומר שהיה נעים להכיר,
היא אומרת שגם לה היה נעים, ומוסיפה: "לא התאכזבתי". קצת מביך.
מה כבר סיפרו לה עלי? לא משנה. חיוך קטן מנומס ואני ממשיך
הלאה, מושיט זרועות ומביא לדני חיבוק גדול, כמו שצריך. שיראה
הנער איך מחבקים גבר שווה כל כך. שתראה המתלוננת ותתפוצץ. לא,
לא מקנאה. מתדהמה.
ביציאה מהחניון אני נזכר איך עשיתי את הדרך לכאן בחושך, עייף
ומודאג. הכל נראה כל כך שונה באור. יותר קטן, יותר מאובק.
אנחנו יוצאים מהפסטיבל כשהוא עוד פעיל, אנחנו משאירים מאחורינו
את הזמזום, את הרחש המתמשך. היכל ועיר נדמו פתע, ונשתתקו שוקי
פרס. אני בוחר לפנות צפונה, לעלות דרך מגדל וצומת גולני, לא
בדרך שבה באנו. בדרך, אנחנו עוברים ליד היישוב של רותי ודני.
האם הקשר הזה יחזיק מעמד, או שיתפוגג לאיטו כמו רבים שקדמו לו?
האם להיאבק עליו, האם להתקשר לדני מדי כמה שבועות עד שיימאס
לשנינו, בהיעדר נושאים משותפים לעסוק בהם? ואיך אפשר בכלל
להיות בקשר עם דני בלי להחזיר לחיי את המתלוננת? המתלוננת,
שלמרות שחייתי איתה בשלום שלושה ימים עכשיו, אני עדיין נוהג בה
זהירות וחשדנות, חושש שכל שינוי לטובה בחיי יגרור דרישות
כספיות חדשות ממנה. הלוואי ויכולתי לטלפן למישהו עכשיו ולדבר
על זה. אבל הנער והשלישי של ירחמיאל יושבים איתי ברכב, ולמרות
שבסביבות טבעון שניהם כבר שקעו בשינה עמוקה, עדיף להתאפק. פשוט
לזרום עם זה. מה שיהיה, יהיה טוב.
בצהריים, אחרי הרצליה, רגע לפני הכניסה אל העיר, הטלפון
בדיבורית מצלצל. אני מאהיל על עיני, ורואה על הצג שזה דני.
אולי אתם קופצים אלינו לצהריים, ככה על הדרך? תוכלו גם לנוח
לפני שתמשיכו בנסיעה.
מאוחר מדי, אחי. בפעם אחרת. נבוא בכייף.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/3/05 16:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שושן פרא

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה