[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יושב בבית קפה, ברח' עמק רפאים בירושלים, ("תחנת קפה"), היום
יום ראשון, השעה 11 בבקר. (20.2.2005), מרחק כמה שולחנות ממני,
קבוצה צוהלת של אמריקאים דתיים.
והדבר שמכה בי יותר מכל, לגביהם, שהם לא מודעים לגמרי, ברגע
זה, שיום אחד, לא רחוק, כל אחד מהם ימות. על כולם נגזר גזר דין
של מיתה.
הם נידונים למות בעוון לידתם וחייהם עד כה.
ואני תוהה: איזה גוון ואופי הייתה לובשת שיחתם, ואיך היו
מנהגיהם משתנים, לו היו לפתע נעשים מודעים לכך. לא תוך כדי
בשורה דרמטית, אלא כל אחד בתוך עצמו, בשקט, לבד. הם היו
ממשיכים לשוחח, אך תוך כדי מודעות שלמה לעובדה זו, כל אחד לגבי
עצמו.
עצב? אולי בהתחלה, אבל לאחר ההשלמה, זה היה יוצר שני דברים:
עומק ואותנטיות. הרצון בתגמולים והכרה חברתית, והרדיפה אחר
תענוג ואושר - כערך, היו מתפוגגים. הדברים שהיו יוצאים מפיהם
לא היו עטופים עוד במוסכמות ובאופנות דיבור מקובלות, אלא
הופכים לעירומים ומחודדים; כלי עבודה המנסים לחדור אל המהות
החבויה.
שהרי מה יש להסתיר מול המוות? איזה משחק נותר עוד לשחק? איזו
מסכה נותר לכבד? הרי הכול נושר נוכח המוות, מלבד מה שאמיתי. כל
שנותר, בסופו של דבר, הוא רק מה שבסיסי ואמיתי, כמו שלד פלדה
של בניין, לאחר שמכה בו הצונאמי.
המוות גם מציב ומקבע את גבולות החיים, ובכך לא מאפשר להם להיות
שיכורים מעצמם. מחזיר אותם לפרופורציה; למיצוב האמיתי שלהם
נוכח הנצח והיקום. ובכלל, המגבלה של משהו תמיד מאדה את עודפי
הפנטסיה, ומצמקת אותו עד לגבולות הריאליה של עצמו.
והמגבלה האולטימטיבית היא תיחום סופיות חיינו. ובהיותה מגבלה
אולטימטיבית, היא יוצרת ריאליה אולטימטיבית.
קשה להעמיד פנים ולשקר מול המוות. שהרי המוות הוא קורע המסכות
האולטימטיבי. אבל עזות המצח, או השינה של האדם הם כאלה, שהוא
מעיז לעשות זאת גם מתוך ידיעה כי המוות קיים ויגיע.
ליבנו גס במוות, הרי ראינו בסרטים שדם זה רק קטשופ והשחקן שמת
בסרט אחד משחק בסרט הבא. כך שהיום כבר אפילו המוות אינו מפכח
לחיים. האשליה והרצון להאמין לפנטסיה, הפכה לחזקה ממנו.
ולהלן הקלישאה הידועה: "הבטנו למוות בעיניים והוא השפיל
עיניו"... (גרודיש).
אין גבול ליהירות. אפילו מגדל בבל הופך למגדל צעצוע נוכח
היומרה הזו.
ולא רק היומרה ויהירות מתעצמים בהעדר מודעות לנוכחות ולשליטה
של המוות בחיים. גם רוב ההבל, השטחיות, הניכור, הסתמיות והפיכת
הזולת לחפץ - משגשגים בהעדר מודעות חריפה למוות.
לו רק תתקיים מודעות שכזו, היא יכולה להפוך אותנו לצנועים
ואותנטיים, ולהביא להישג החשוב ביותר באשר לתהליך ההבשלה
וההתבגרות הפסיכולוגית של היחיד: הצטמקות האגו.
שהרי  איך יכול האגו להיות תפוח ומלא בעצמו, מול עובדת מחיקתו
הוודאית?
המפגש של האגו עם המוות, הוא כמו מפגש של חלזון עם מלח - הוא
מתמסמס תוך שניות.
אך כפי שהמוות מחזיר את האגו לפרופורציות, גם שגשוג האגו
(בצירוף האשליה העצמית) - מסתיר את אופק המוות. רק חשיפת עובדת
המוות כוודאות היחידה, תצמצם את טריטורית האגו עד למינימום
האפסי. וכך ייווצר חלל ומקום לחום אנושי, אותנטיות וצניעות. כי
זה כל שנותר מול מודעות נחרצת וסופית באשר לביקורו הוודאי של
המוציא לפועל.
צניעות, חום אנושי ואותנטיות - לא יהיו הערך המוסף היחיד
לעובדת מודעותנו למוות, שכחת המוות אמנם מאפשרת לנו להמשיך
בחיינו, אך אלה חיים של שיגרה, הרגל, אינרציה, סתמיות ושינה,
(כי מה שלא היום, יבוא מחר), כך שדווקא  זכירת המוות, כל הזמן
ובכל מקום - יהיה הדבר היחיד שיכול להעיר אותנו לחיים.



20.2.2005







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המקום היחיד בו
הצלחה באה לפני
עבודה הוא
במילון


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/3/05 13:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבריאל בן יהודה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה