ודווקא אז, אז שהחיים היו נראים הכי רע שאפשר, כאילו אין עוד
לאן לרדת מכאן, כמו כבשה שכרגע גזזו לה את הכל הצמר, בחוסר
האונים הגמור  הזה, היא נכנסה לי לחיים, וכמו פנס ביום גשום
סגריר ואפל, כמו נר קטן בהפסקת חשמל מוחלטת, היא האירה בי חלק
שהיה כבוי כבר זמן רב, היא לימדה אותי לאהוב.
זה היה יום שלישי אחרי הצהרים, כך הם מספרים. אני לא זוכר
כלום. הייתי אז קטן, בן שבע או אולי שש. יש לי מין תמונה
מטושטשת שלי משחק עם דנה "הבייביסיטר הכי יפה בשכונה", כך סבא
היה מספר שעיניו מלאות בדמעות תנין שקופות. ואז הוא קיבל טלפון
מהמשטרה והתבקש להגיע במהירות לבית החולים הדסה הר הצופים
בירושלים. "זה היה קצת מוזר," אמר לי כשהייתי בן עשר כשהוא
סיפר לי לראשונה את הסיפור המלא על איך מתו הורי, "אחרי הכל
גרנו בנתניה," הוסיף. ומאותו היום, הוא גידל אותי, גידל לא
גידל כזה. כי לבן אדם בן 80 קשה להציב גבולות לילד מתבגר, וגם
בלימודים לא היה מזהיר במיוחד, והכי בעייתי היה הכסף.
ובגיל 16, כלומר לפני שנה, החלטתי לפרוש מהלימודים. חוק חינוך
חובה נגמר בכיתה י' ולסבא שחי מכספי גמלאות, נגמר התקציב
בשבילי. לא יכולתי לראות אותו אוסף בקושי את כל העשרות האגרות
שקיבל שעודף מקנית לחם פרוס וחלב ושם בצנצנת. "כדי שתהיה
גדול," כך אמר לי בלחש, "יהיה לך קצת כסף לטייל". מימי לא
ראיתי עצבות שכזאת בעיני בן אדם. חיוך תמידי על הפנים, אך
אומללות שלא מתאורות במילים והכל משום שחש שחסך ממני טיולים
בארץ, ומנע ממני נעלי ספורט חדשות, ודיסק של "הדג נחש" שכל כך
רציתי. ואם זה לא הספיק, אפילו מחשב לא היה לי והוא ידע כמה
מתעצבן הייתי שהיה צריך להדפיס את העבודה בתנ"ך, ואני היחידי
שישבתי שעות להעתיק את העבודה יפה בכתב יד ברור ונקי ועוד חצי
שעה כדי לנסח מכתב ולהסביר בו למורה נחמה זמיר, בכל פעם מחדש,
מדוע לא מילאתי אחרי ההוראות המפורשות שלה והדפסתי כמו כולם.
בהתחלה החלטתי למסור את עצמי לשירותי הרווחה. את הטלפון השגתי
בלי בעיה מיומן של ידידה שלי, מהעמוד הראשון, כנראה זוהי תופעה
נפוצה אם הטלפון כתוב שם כל כך בגדול באותיות שחורות. באחד
משיעורי אנגלית המשעממים ביקשתי לעיין בו, ביומן, וכשקלטתי את
המספר רשמתי בקטן על קצה דף העבודה באנגלית. שנגמר השיעור
התקפלתי ונעלמתי.
אחרי יום אחד ולילה אחד בהם הסתובבתי בין האוטובוסים, מחפש
עבודה בתל אביב הגדולה, הגיעה ניידת משטרה ואספה אותי מרחוב.
השוטרים לא דיברו איתי, לא הסבירו לי מה קורה. וגם לא שאלתי.
הם פשוט עצרו לידי כאילו הייתי כלב נטוש ברחוב, שאלו לשמי (מזל
שלא עניתי בנביחה), ואולי מכיוון שלא שיקרתי, תפסו אותי בידי
והכניסו למכונית. זה לא שהתנגדתי, גם ככה חיפשתי מכסה ללילה.
סבא נפטר. עכשיו אני באמת, ולא ברצוני, בידי שירותי הרווחה.
ויש לי רק עוד שנתיים להיות כך, לפני שאהפוך בוגר באופן חוקי
ואלך לצבא. ושם, במסדרון ההוא, במקום של הילדים האומללים, היא
ישבה על ספסל כחול כהה גבוה. בוהה ברצפת החדר ומנדנדת את
הרגלים. שיעור ארוך וקופצני ומבט של מלאך. ניגשה היא אפילו
לכיווני, לפתע דיברה.
"היי," לחשה בכל עדין שפחדתי לשבור.
"היי," ולא הבנתי למה אני לא מצליח להיות נחמד במיוחד.
"איזה מקום מדכא המקום הזה..." צחקה לעצמה, ואני לא הבנתי מה
בחורה כמוה עושה פה. היא לא נראית הומלסית במיוחד, בטח לא
כמוני, מלוכלך ומסריח מהריח של הרחוב. מספיק להעיף מבט חטוף
בג'ינס שלה ולהבין שיש לה קצת כסף, ואם כסף, אז בטח יש לה גם
גג, וגם בית, וגם שלושה אחים וחתול וגינה ענקית ומקרר ומחשב
ומיטה חמה.
וככה מבלי לשים לב עברו להם שלוש שעות מהחיים שלי. ישבנו שם
ואפילו חיוך העלתי על השפתיים. אני חושב שכבר קרוב לשנתיים לא
הרגשתי את השפתיים נמתחות כך, ולרגע פחדתי שיתפסו לי השרירים.
השיניים שלי לא ראו אור יום כבר חודשים והיא, היא גרמה לי
לחייך. יותר מזה, היא גרמה ללב שלי להרגיש שוב, הקרח שהצטבר
עליו החל להנמס.
והסיפור שלי לא היה חשוב יותר, גם לא זה שאין לי ממש מקום לגור
בו יותר, סיפרתי לה הכל מבלי לפספס שום פרט והיא הבטיחה לעזור.
אמא שלה, המנהלת של "בית היתומים" הזה.
הלכתי לבית ספר. התיק החדש של משפחת דהן דווקא היה די יפה,
והג'ינס דווקא לא עיצבן אותי כמו שבדרך כלל ג'ינסים נוטים
לעשות. והאינטרנט, זה לא קשה כמו שסבא תמיד אמר. וליאת,
הנשיקות של ליאת היו הדבר הכי נפלא שיכול להיות.
כמו פנס ביום גשום אפל וסגרירי, כמו נר קטן בהפסקת חשמל
מוחלטת, היא חיממה את ליבי והדליקה בי את התקווה. שהייתי לידה
יכולתי להאמין שעכשיו הכל באמת בסדר.