ירדתי מקצה ההר וטיפסתי על אחר.

מסיבות אינסופיות
מצאתי עצמי למעלה
משקיף על כל העולם
וקצת הלאה
סיגריה עישנתי
ואל המדרון יצאתי.

עם תרמיל על הגב,
התחלתי לצעוד.
כשלא הבנתי את המצב,
התחלתי למעוד.
נפילה קטנה
ואחריה עוד שלושה
הביאו אותי לרגע של שתייה
ובצעדים קטנים ומחושבים המשכתי,
ולאט לאט את הברכיים דפקתי.
רק בדרך הייתי מרוכז
לא על ההמשך
ולא על "אם" שלאחריו "אז..."

לבסוף הגעתי לתחתית.
עייף ומזיע ביד סיגריה ומצית.
מעשן,
נח.

מעט תקווה הוסיפה
הפתעה של זמן שעבר
הרמתי את עיניי אל מעלה
וראיתי ממולי עוד הר.
סבך קוצים כיסה את הדרך שעוקפת
לעלות הייתי מוכרח -
שהרי אין ברירה אחרת.
ובכאב רגליים פסיכולוגי למדי
התחיל הטיפוס שנראה כלא די
וכעת,
ספק בפיסגה ספק בעלייה
ניתן לראות את הנוף.
רק שאלה אחת עולה לי
האם אי פעם יהיה לזה סוף?
אעצור, אנוח, אכתוב עוד שיר,
שהרי תשובה לא תהיה לי
עד שלא אם בכלל אגיע לקיר.
נותר רק לעשן, לעלות,
לרדת, ולבכות.
לעשן לעלות לרדת לבכות.