02:01 03 דצמבר 97'
עכשיו, כשהיא עומדת אל מול המראה, תיק על כתף אחת, 'עוזי'
תלוי על השניה, פנים קטנות ורטובות במים קרירים, שיער שחור,
סתור, גולש עד אחרי הכתפיים, שני פצעונים חדשים שנולדו בתא
השירותים, אחד על האף ואחד על הלחי. אומרת לעצמה בקול חרישי:
"אז ככה זה קרה בסוף... האדמה לא רעדה השמיים לא קדרו, סתם, זה
נגמר סתם ככה, במשפט בעברית וזהו, ועם זה ישנתי כל חיי. טוב
יקרה, מספיק, עכשיו הולכת הביתה, ומחר בבוקר לוקחים את
הרגליים ונוסעים לאילת. יחפשו קצת, ידאגו קצת, אולי אפילו
ברדיו ובטלוויזיה קצת, ואף אחד לא ימצא, ואני אעבוד, אעשה כסף
ואז נראה". סידרה את השיער ויצאה מהשירותים. דרך חלונות
המסדרון נראתה חשכת הלילה. "אלוהים אדירים, כמה ישנתי". השעון
הראה כמה דקות אחרי שתיים, יקרה החלה לצעוד בצעדים מהירים לעבר
המדרגות, יצאה את הבניין בדרכה לש.ג.
מעט לפני שעזבה את הבסיס לתמיד, נזכרה בנשק שתלוי על כתפה, "
שיט, העוזי", פנתה לאחור והחלה לרוץ בחזרה למשרד קצינת
השלישות, להחזיר את הנשק למקומו.
תוך כדי ריצה במדרגות נשמט הנשק מכתפה, נפל על אחד המדרגות
כאשר המחסנית עדיין במצב הכנס ופלט צרור כדורים. הכדור הרביעי
שנורה פגע ביקרה בצד גופה, וחדר דרך חלל הבטן אל הלב. יקרה
נפלה על המדרגות עם יד אחת על מקום הדקירה הכואבת שחשה בצד
וקריאת 'אוי' בוקעת מפיה. מספר שניות לאחר מכן נדם הלב.
18:15 02 דצמבר 97'
היא נכנסה לתנוחה עוברית מכאיבה ובהתה בתקרה הצהובה למספר
שניות. קצב נשימותיה הכבדות,
החמות, הרים והוריד את חזה ובירכיה בהתאם. הדממה המוחלטת מסביב
נעמה לה והיא החלה מביטה בריכוז, מהופנטת כמעט, בתנועת
הברכיים הנעות כמטוטלת כבדה. ברקע, אפשר היה לשמוע טפטוף
מונוטוני, איטי, שהרגיע את אוזנה והיא החלה לתאם עמו את נשימתה
ותנועות בירכיה. זיעה החלה מצטברת בגופה ונוטעת כתמים על בד
הזית ששמו פרח תמיד מזיכרונה. הכל מסביב היה חם, מהביל ורטוב
ונוח. תא השירותים היה כל כך קטן שכפות רגליה המקופלות, הוצמדו
שטוחות על הדלת הלבנה וגבה היה שעון על קופסת הניאגרה, אשר
מבפנוכו בקע הטפטוף כמו דפיקות של לב לבן ענק. צלצול פלאפון
בתיק השחור קטע את השלווה שנוצרה והקפיץ אותה. כתפה השמאלית
לחצה על הידית השחורה ושאון המים הדהד בקופסה הקטנה בו פעם
הטפטוף ובקופסה היותר גדולה בו שכבה מקופלת טוראית יקרה עד
עכשיו כתינוקת ברחם חמים. קריאות 'יקרה' ו 'החיילת החדשה'
נשמעו מבחוץ והתערבבו בקולות המים, הפלאפון ובדקירות שעכשיו
החלה לחוש ברקותיה. היא הרימה בעייפות את ה 'עוזי' שנשען על
הקיר לשמאלה וחבקה אותו בין בירכיה כשהקנה הקריר הונח בין
שורות שיניה הקטנות. הקולות שאפפו אותה החלו לגווע ובהתאמה כך
גם הלמות הפטישים בראשה הלך ושכח. כשהדממה הרימה קולה שוב,
נזכרה יקרה שלמעשה שכחה איך יורים בדבר הזה שעכשיו נח כמו גור
קטן בין רגליה. עוצמת את העיניים ומאמצת את ראשה, מנסה להעלות
את דמות המפקדת מסבירה על 'תפעול העוזי' אך נזכרת במיטל עם
מגבת על ראשה מסתובבת באוהל ומדברת עם החבר ואת אבישג ועדינה
שוכבות רגל לצד ראש באותה המיטה מעשנות סיגריה בודדה ואבישג
מתאפקת שלא להשתעל, את סבא שאול מכבה את הטלוויזיה ומרים אותה
למיטה כשהיא עושה את עצמה ישנה, ואת אבישי הקטן לוחש באוזנה
בבקרים של החופש הגדול, מנסה להעיר אותה בשקט, בשקט בלי
שתקום... כשהתעוררה לפתע ועיניה התמלאו באור הצהוב, העוזי
עדיין בין בירכיה והקנה מונח על שורת השיניים התחתונה, שתיים
מהן כואבות, נבהלה יקרה כשאבישי לפתע נעלם וכך גם מיטתה וביתה
וכל אשר היה עולמה. היא התרוממה למצב ישיבה כשכל השרירים
תפוסים והעצמות כואבות. ה 'עוזי', ספוג כולו בזיעה, גלש לרצפה
ויקרה הרגישה שהיא חייבת להשתין לפני שהיא תתפוצץ. המחשבה על
כך ש 'איפה לעזאזל היא תמצא עכשיו מקום להשתין' והקישור, מספר
שניות אחרי כן, למה שנמצא מתחת לישבנה, האלו חיוך על שפתיה
ומסקנה שהיא עדיין, ולמרות הכל, לא כל כך מואסת בחיים הללו
שלה, של מעכשיו: טוראית יקרה.
23:33 04 נובמבר 95'
אבישי, יחף ולבוש פיג'מה זרועת אינדיאנים קטנים, גהר מעל מיטת
אחותו כשהוא לוחש באוזנה "יקרה, יקרה... קומי, קומי מהר, סבא
שאול בוכה למטה בסלון". יקרה, מכוסה למחצה בשמיכת
פיקה פרחונית פקחה
עיניה רק כדי לראות זוג עיניים ירוקות וענקיות במרחק של
סנטימטר מפרצופה. "מה קרה פישי, אני ישנה אתה לא רואה?"
"יקרה", המשיך אבישי תוך שהוא נשכב לצידה במיטה וקובר עצמו
בשמיכה החמה, "סבא שאול בוכה למטה בסלון ואבא עוד לא חזרו
הביתה. יקרה נו... אני פוחד".
יקרה התרוממה לכדי ישיבה, שפשפה את עיניה ולאחר מספר שניות של
התאוששות ירדה מן המיטה, נזהרת שלו למחוץ את אבישי, יצאה מן
החדר וסגרה אחריה את דלת השירותים. אבישי הוציא אוזן אחת מתוך
השמיכה כשהוא משתדל לכסות את שאר חלקי פניו וגופו והאזין
לבאות. יקרה מורידה מים, הדלת בשירותים נפתחת, רעש המים מתגבר,
הדלת נסגרת והרעש קטן, יקרה יורדת במדרגות יחפה, אבישי מסוגל
לזהות את הליכת כל בני הבית כשהם עולים או יורדים במדרגות העץ,
ליקרה הליכה קלה והיא כמעט שלא דורכת על העקבים, את זה הכי
נחמד לשמוע, יותר מאשר ההליכה של אבא או אימא. יקרה עכשיו למטה
וסבא כל הזמן עושה קולות משונים. הקולות נפסקו, יש כמה שניות
של שקט וסבא ממשיך לעשות קולות. יקרה עולה במדרגות שוב פעם,
עכשיו מלווה אותה רעש משונה והמדרגות חורקות מגעיל, היא באה
עכשיו לחדר, אבל לא נכנסת לחדר שלה אלה ממשיכה לחדרו של אבישי
ופותחת וסוגרת את ארון הבגדים. אבישי, כבר כולו ערני ודרוך כמו
גור חתולים, מתרומם מהמיטה, מתיישב זקוף על בירכיו, ראשו מוטה
הצידה, פיו פעור מעט ובוהה אל עבר פתח החדר המואר. "יקרה?,
יקרה?"
"אבישי איפה הנעליים החומות שלך?" אבישי נחרד כל פעם שאחותו
קוראת בשמו המלא, זה אומר שהוא עשה משהו רע והיא כועסת עליו.
""למה?"
רעש החיטוט בארונות חדרו נפסק ויקרה נכנסה לחדר והתיישבה על
קצה המיטה. "אבישי בוא שב פה רגע".
אבישי ציית, התיישב והרים ראשו להביט בפניה. "אבישי, קרה משהו
לאבא..."
"מה?"
"משהו נורא... ועכשיו, זה רק שנינו, רק אני ואתה, אני ואתה,
וסבא".
"אבא מת".
"כן אבישי..."
מתחיל לבכות, "אבל גם אימא שלנו מתה"
"גם אימא..."
"אבל הוא לא חולה כמו אימא!"
"אבא נפל היום מפיגום..." ממשיכה לאחר הפסקה קצרה, לוקחת נשימה
עמוקה, "אתה זוכר איך הוא מטפס כמו חתול על פיגומים בלילה?,
אתה זוכר איך הוא אוהב לבדוק את העבודה של הפועלים ואז למחרת
הם בכלל לא יודעים איך הוא גילה מה הם עשו ומה לא...?
מושך באפו "כן..."
"לפני שעה הוא נפל מפיגום ביפו." אבישי החל ליבב וכבש את פניו
בחזה אחותו שהצמידה את פיה אל שיער ראשו בחוזקה.
"ששש... ששש... שקט פישי שקט, בוא, בוא אנחנו צריכים ללכת
עכשיו לסבא, בוא, לא נשאיר אותו עכשיו לבד בסלון, בוא... פישי,
איפה הנעליים החומות שלך."
יקרה התיישבה מאחור עם אחיה, שאול נוהג ומידי פעם ניתן לראות
מגבו את כתפיו הרועדות ומעביר את ידו על פניו. יבבה נמוכה
וארוכה נפלטת מפיו, פעם מפיו ופעם מפי נכדו, פעם תור האחד
לקונן, ופעם השני. יקרה מביטה על הכול מין הצד, לרגע כאילו
איננה קשורה לדבר ממה שארע היום, לא לאבל הלאומי ולא לפרטי.
יושבת ובוהה בחמלה על השניים. בן ואב, שניי אנשים נפלו מהפיגום
המקולל הזה. יקרה עוצמת עיניה ומדמיינת שניי זאבים חוליי
געגועים המתקשרים ביבבות האחד עם השני, הר ענק ומושלג וירח
בקדקודו מפריד בניהם . האחד, זאב גדול ואימתני נמצא רחוק,
רחוק, קורא לאהובו בקול נמוך, כבד ואיטי, וחברו... גם הוא
איננו שקט ומתרוצץ מנקודה אחת לשניה ולו יבבות קצרות, גבוהות
וחסרות נשימה. יקרה שונאת עצמה ככה. רואה את עצמה בתור ההר
המושלג. חושבת כי ההר עצוב משניהם למעשה, כל חייו הוא כך, קר,
בודד ולא משתנה, רק הירח נותן לו חברה בלילות וזה גם במעטי
מעט, רק לגעת בו בקדקודו נותן לו, מעט, מעט, ואין הר אחר עמו
יוכל לשאת קינתו.
" אפילו האנשים ברחוב בוכים, תראי יקרה..." מורה באצבע קטנה
וספוגת דמעות על רחובות תל-אביב האבלה, וקוטע את אחותו מעולמות
אחרים. יקרה אוספת אותו אליה בחוזקה ונושמת את
שיערו.
שאול... חושבת יקרה ומביטה בזקן הנוהג, כשאול התנכי, בעל חזות
ונוכחות מרשימה. אדם
שלילותיו קשים, קשים מימיו אותם הוא מעביר בעבודה מאומצת
ובשכחה. אך בלילה הכל חוזר, את זה אפילו יקרה כבר יודעת היטב
על אף גילה הצעיר. על אף השנים המעטות, יודעת שכל מה שרואים
ועושים, כל מה שנאמר, אמת או שקר, כל מה שנשמר בבטן, בייחוד
מה שנשמר בבטן, הכל, הכל מציץ מתחת לשמיכה בלילה. יוצא מכיסי
הפיג'מה, מהגרביים ומכל החורים והנקבים בגוף, יוצא ומזכיר לך,
מזכיר לך את האמת, שהופכת לברורה, מחודדת ומפוכחת כמו, כמו שמש
בשמיים כחולים, כמו ים סוער, כמו שחור על גביי לבן, כמו גשם
זלעפות שמכה בגג. ויקרה ישנת איתה לילה לילה, עוד משהייתה
קטנה, קטנה יותר מפישי, בכל מקום בו הניחה את ראשה, גם
כשהייתה ישנת בחדרה עם אור, גם עם חברים על הדשא, גם בטיולים
שנתיים, גם בערד, גם באילת, בגולן, תמיד ראתה את עצמה מרוחה
בכתם שחור, שחור כזפת. כתם שלבש צורות שונות והופיע בגדלים
שונים, אך היה תמיד שחור ומאיים והופך אותה לזרה עם כל הסובבים
אותה.
יושבת ומלטפת את ראש אחיה ובוחנת בעיניה; כמוני שאול...אדם
עצוב מאוד, בודד ומלנכולי מיסודו. איבד הכל בצעירותו, עוד
כאשר שפה אחרת התנגנה בפיו, עוד כאשר ישן וחלם מנגינות אחרות
בארצות הנראות כאילו מעולם אחר. ארצות בהן מלח נזרע על הכבישים
בחורף המושלג, וילדים יוצאים עם מזחלות לשחק בחוץ ואבא מוסיף
עצים לאח. והסתיו גשום, זרוע באלפי גווני צבעים של חום אדום
וצהוב שמכסה את הרחובות ומפשיט את העצים הגדולים והזקנים
שבוודאי תוקעים את שורשיהם ברגעים אלו, והעמיקו את אחיזתם גם
כששאול ברח ואחיו ואחיותיו ואמו ואביו נקברו לצדם. בעל מסגריה
וותיקה, ברחוב המלאכה בתל-אביב, בתור ילדה הייתה מסתובבת שעות
בבית המלאכה מתבוננת ומחפשת מסוקרנת ומלאת חיים, מטופפת על
רגליה בקלילות בין שבבי העץ והברזל, משווה וממיינת בין המסגרות
המעוצבות, בוחרת איזו תהיה המסגרת שלה באותו יום, איזו תהיה
הכי מיוחדת ותבחר על ידה ותהיה המסגרת של היום. תמיד חשבה כי
היו מסגרות כל כך יפות ומעוררות כבוד והשתאות שכל תמונה שתאומץ
על ידם וחסותם תפרש מעליה תתייפה פי כמה וערכה יגדל. כל חייו
בנה שאול מסגרות. חיים שלמים החליט להקדיש אדם לתיחומם של
תמונות ואולי בלי לדעת, גם לעיצוב אופיים ומשמעותם, שווים
וערכם. עבודתו נעשתה עם השנים לאמנות כאשר בכל עבודה שעשה, נתן
שאול מ 'איך שהוא חושב שהתמונה צריכה להיות'. לא תמיד הדבר מצא
חן בעיני הלקוחות שביקשו דבר מסוים ולעיתים קרובות קיבלו דבר
אחר, לרוב הרבה יותר יפה ומתאים לתמונה, אך לא מה שנתבקש על
ידם. אומנים רבים כרתו את בריתם עם שאול שהפך לנותן הטון
והשורה הסופית ביצירותיהם. כשגדלה יקרה, נשבעה לא פעם באוזני
הוריה האהובים, כי שמעה אנשים, מלקוחותיו הקבועים של שאול,
שהתוודו כי הם קונים תמונות אך ורק בכדי לראות איזו מסגרת
תינתן אחר כבוד ותזווג לתמיד עם התמונה הנבחרת.
עכשיו, בבית הזקן והמטופח השוכן באדיקות בטבורה של העיר,
השכיבה את שאול לישון, פישי לצדו, אוחז את גב ידו החמה הגדולה
והמחורצת בכף יד עדינה וגמישה, היד השניה מונחת על בטנו אשר
עולה ויורדת לקצב נשימות לא נשמעות. שניהם ישנים ללא קול,
בדממה מוחלטת. הרעש היחידי נשמע מכיוון המטבח, יקרה אוספת את
הכלים לכיור לאחר שכילו את ארוחת הערב שהכינה, סלט ירקות
וחביתה, חלב לפישי וסודה לשאול. בקבוקי השתייה חזרה למקרר,
הלחם חזרה לארון, הפירורים לזבל. אחר כך יושבת במרפסת, בת שש
עשרה, יחפה ועייפה, במכנסיים קצרים, גופייה המבליטה חזיית
תחרה. מביטה בעיר שפולטת את החום הלוהט שספגה במשך היום, מעט
רכבים, רמזורים שמתחלפים לאט וכמה שמהבהבים. מעבירה את כפות
רגליה על הרצפה הקרירה. זרה לעצמה ולאהוביה המתמעטים הישנים
יחד, חושבת על הרים מושלגים, על קור מקפיא, אפים אדומים ולחיים
סמוקות וקצות אצבעות המטביעות חותמם בשלג. בת שש עשרה, יושבת
ומביטה בעיר, מחשבותיה רחוקות, אגלי זיעה יוצאים מנקבוביותיה,
האחד זולג לאט, פוגש בחברו ויחדיו הם מגבירים מהירותם, פוגשים
שלישי וטסים עד
אשר חוט חייהם נגדע בבד החולצה או המכנסיים. מדליקה סיגריה
שלאחריה וודאי תתפשט ותכנס למקלחת, ואחריה וודאי תתכסה ותעבור
את הלילה השני הקשה בחייה.
21:30 17 יולי 91'
"אבא בא אליי לחדר ונושק לי על המצח. אני מרגישה את הנשימה
החמה שלו באוזן שלי. הוא מחזיק את פישי ביד השנייה שלו, אני לא
רואה אבל אני בטוחה שהוא מוצץ אצבע. המצח שלי רטוב עכשיו
מהדמעות שלו. הוא מתיישב לידי ושם את פישי על הברכיים, ואני
מתרוממת ומתיישבת, מנקה את העיניים מקורי העכביש. אבא מסתכל
עליי ואומר שאימא כבר לא אתנו יותר. אני מביטה בפישי וחושבת
שהוא כל כך קטן, קטן מכדיי להבין. אני לוקחת את פישי מהידיים
של אבא ומחבקת אותו, אומרת לאבא שאני יודעת, יודעת הכל, כך אני
אומרת לו אבל בדבריי לא מתכוונת לאימא. זאת
הפעם הראשונה שהיה לי האומץ להגיד את זה, ואבא לא הבין, כנראה
שהדמעות הפריעו לו להבין. אני אומרת לו שאני רוצה שפישי יישן
איתי הלילה. הוא מהנהן, פישי נרדם מהר ואני מחבקת אותו הכי
הרבה שאפשר. הלילה שום דבר לא יכנס ויפריע לי כי אני ניסיתי
להגיד את זה שאני יודעת, יודעת הכל כבר הרבה, הרבה זמן, למרות
שאבא לא הבין. לא יודעת למה אבל לא בכיתי".
09:30 05 מרץ 87'
באמצע שיעור חשבון, בבית הספר היסודי ע"ש ש"י עגנון, קם מיקי
(מיכאל) אפלשטיין מהכיסא, עלה על השולחן, וצעק עם כל הלב משהו
מצחיק מצחיק שהוא שמר בבטן כבר הרבה זמן; "דפקתי את יקרה ספיר
מהכיתה המקבילה...! אני!" לאחר ששלושת השניות של התדהמה שתפסה
את כיתה גימל שנייה עברו, ארבעים ושניים המנוזלים שהיו בחדר
התחילו לגעות בצחוק פרוע. כולם, חוץ מצביה מזור שבתחילת השבוע
ביקשה ממיקי חברות, ועד עכשיו חיכתה לתשובה. כעת היא פשוט פערה
את פיה הקטן ברעד, תפסה את צמתה השחורה והארוכה, הכניסה לפה
וסגרה עליו בחוזקה. המורה עפרה, שקיוותה לסיים באותו יום את
לוח הכפל, שמטה את הגיר, נתנה למשקפיה ליפול ולהיתלות על
צווארה, העבירה יד על עורפה באיטיות ורוקנה את האוויר
מריאותיה. לאחר שהרטיבה מעט את השפתיים ולקחה שוב אוויר מלא
הריאות, הכריזה בקול שקט ומאופק: "מיכאל אפלשטיין... טוס לחדר
המנהל וחכה לי שם בחוץ". מיקי עוד הספיק להביט מסביבו מספר
שניות בסיפוק נראה לעין ברעידת האדמה הקטנה שהוא יצר מגובהו של
שולחן הפורמייקה הירוק והמקושקש הממוקם בקצה הכיתה. לאחר
שהתרצה דיו, התמקד בנקודה לא נראית בקיר שממולו וכסיומת מושלמת
מבחינתו למעלליו, החל למשוך באפו הקטן והורדרד לאחור,
במקצועיות ובגרות אשר איננה לגילו הרך, ליחה עסיסית. ובעוד הוא
מפנים בעונג את מגעה על הרצפה ואת קריאות ההתפעלות של הבנים,
איבדה עפרה את קור רוחה; "מייד!" צווחה בקול והחזירה את מרכז
צומת הלב אליה. מיקי דילג בגאון על אחד הכיסאות הצהובים
הריקים, לקח את התיק ויצא מהכיתה. כאשר נעלם, המבטים הופנו
מדלת היציאה בחזרה לעפרה, שהתיישבה על כיסאה ברגליים כושלות.
במשך דקה היא פשוט עיסתה את רקתה בעצבנות, לאחר מיכן פתחה את
תיקה ובניגוד מוחלט להוראות המנהל, הדליקה לעצמה 'אירופה'.
"היא מעשנת", אמר מישהו מהתלמידים, "אותך לפרץ", נשמע הלחישה
מקצה הכיתה. בעוד היא מושכת בסיגריה וכוססת את ציפורניה בו
זמנית, מתעלמת מהאפר שנפל על שמלתה, קמה עפרה על רגליה, ולקחה
את תיקה על כתף אחת. לוח הכפל אני כבר לא אסיים היום, חשבה
לעצמה בעוד היא מכבה את הסיגריה בעקב נעלה, ניקתה את שמלתה
בידה הפנויה מאחיזה בתיק, ובעוד התלמידים תוקעים בה מבט ערמומי
ומשולהב בתקווה להתפתחויות נוספות, יצאה עפרה ספיר מהכיתה
לכיוון גימל ראשונה לקחת את הקטנה הביתה. בדרכם החוצה, הביטה
בה הקטנה כשהיא נגררת אחריה באי רצון, "אבל אימא, למה?"
"עזבי, יקרה בואי נלך הביתה, תאמיני לי, היום את לא רוצה
להישאר פה בהפסקה".
"אבל אימא..."
"די , מספיק. הולכים הביתה וזהו!". יקרה השתתקה ונכנסה למושב
האחורי ברוגז. למען האמת לא היה איכפת לה לצאת את הכיתה וללכת
הביתה, אך היא פשוט הובכה כשאימה התפרצה כך באמצע השיעור והחלה
לגרור אותה החוצה בלי הסברים. כשהגיעו הביתה לאחר שהחיפושית
הישנה פילסה את דרכה דרך כבישי העיר הרטובים, השתהתה יקרה מעט
ברכב ורק לאחר שעפרה נתנה בה מבט עצבני, יצאה וטרקה אחריה את
דלת המכונית. היא חלצה מגפיה ועלתה בגרביים ספוגות מי גשם
במדרגות העץ אל חדרה, סגרה אחריה את הדלת, ונשכבה על המיטה
מביטה בחוסר רצון בתקרה, משחקת עם שרירי פניה ולשונה הקטנה.
לאחר שהרגישה לפתע משב רוח קר בעורפה, התרוממה להביט מהיכן
הקור נכנס בכדי לגלות שאחד התריסים בחדר פתוח למחצה. יקרה
ניגשה לסגור את התריס, ולאחריו הורידה את הבגדים הכבדים
וחיטטה אחר פיג'מה בארון כשהיא ניצבת בחדר המחומם בתחתוניה
בלבד. עפרה ניצבה במטבח לוגמת מן הקפה המהביל שסיימה להכין,
לוקחת לגימה קטנה, מחממת את כפות ידיה ומקרבת את אפה לריח הקפה
הנעים. כבר עכשיו היא מסוגלת לדמיין את ילדי כיתות גימל מחפשות
אחרי יקרה בהפסקה, כמו מצאו להם צעצוע חדש. מחפשים אחריה בכדי
להצביע עליה בפני מי שלא הכיר, בכדי לסמן אותה, ללעוג, לקלל,
ומבלי שתדע במה מדובר, להפנות עשרות אצבעות קטנות וחיוכים
מתנוך אך תנוך לעברה. עפרה בקיאה מאוד ובעלת וותק ביכולתם של
ילדים קטנים תמימים לאכזריות קרה. התמונה ההזויה והמוגזמת מה
של יקרה, ניצבת במרכז מעגל ונסקלת בדברי לעג וקלס מכעיס את
עפרה והידיעה כי הקטנה איננה מודעת שהיום אולי תלמיד טיפש
הוריש לה תואר שידבק בה זמן רב ועמו תצטרך לגדול ועליו תאלץ
להתגבר הטריף את מחשבתה. גבתה מתחילה לרטוט, שיניה נושכות את
השפתיים והכוס נשמטת מן הידיים,
מתרסקת לרצפה. בחדר הקטן יקרה מזדקפת לרגע מחיפושיה בארון
הבגדים, נדמה היה לה כי שמעה דבר מה מלמטה ולאחר שהטתה אוזן
והשקט הטה אוזן חזרה, המשיכה בחיפושיה ושלפה זוג מכנסיים
וחולצה צהובות לתוכם השתחלה בשניות. לאחר שנשכבה במיטה מתחת
לשמיכה הקרה, מפנימה את העונג במגע עם גופה, קפצה שוב על רגליה
כמו נזכרה בדבר מה. יחפה, רצה לחדר הוריה לטלפן למיקה, חברתה
לספסל ששוכבת חולה בביתה, לבטח גם היא תשמח לגלות שהיא איננה
היחידה מחוץ לכותלי בית הספר. מתיישבת על מיטת הוריה, יקרה
מרימה את השפופרת ושומעת את אימה מדברת בשקט ובקול שבור מן הצד
השני, מן המטבח. יקרה מאזינה ושומעת מילים גדולות וקשות, מבינה
שמדובר במצב סבוך וכואב. היא שומעת את שמה מוזכר וליבה מתכווץ,
מאזינה כשידה מונחת כמחסום מתחת לפיה הנושם במהירות. היא שומעת
את אביה; "ומה יהיה עם המיקי הזה?
"מה יהיה אתו... כלום לא יהיה אתו, נדבר עם ההורים זה הכל"
"איפה היא עכשיו?"
"בחדר, הלכה לישון אני חושבת"
"ומה יהיה מחר?"
"אני ממש לא יודעת, אני די מפחדת. אתה לא יודע למה הילדים האלה
מסוגלים..."
"כן, אני מנסה לתאר לעצמי..."
"זה פשוט משגע אותי, הידיעה שמחר היא תחזור לשם ו... אתה מבין,
היא גם לא יודעת מה קרה"
"לא אמרת לה?"
"וודאי שלא, איך אתה רוצה שאני אדבר אתה על זה?, יודע מה,
אולי...אולי עדיף שאתה תגיד לה משהו? אני כבר לא יודעת מה
לעשות. אמרתי לך, אני לא מסוגלת להתמודד עם הדברים האלה, אולי
יש סיבה לזה שאנחנו לא יכולים להביא ילדים"
"אוי, די כבר, את יודעת שאין קשר בכלל... תפסיקי לנסות ו... גם
ש... אומרת לאימא שלך..."
יקרה הרחיקה את אוזנה וניסתה לעכל את תוכן השיחה, היא גירדה
בראשה והמשיכה להאזין;
"...מה שהרופא אמר, את מבינה?"
"אני כבר נואשת מכל הניסיונות הללו, אין לי כבר כוח"
"אל תרימי ידיים, אני בטוח שאם נמשיך בטיפולים, בסופו של דבר
נצליח, זה רק שאלה של זמן"
"טוב, אבל בכל זאת נעשה קצת הפסקה כי אני ממש..."
"תקשיבי לי טוב עפרה, עברנו פעם אחת את כל ההליך המטומטם
והמשפיל הזה עם יקרה, החלטנו על עוד ילד, והפעם הוא יבוא
טבעית, את חייבת...
יקרה הרחיקה מעליה את הטלפון והניחה אותו על כנו. נעמדה על
רגליה, סתמה את אוזניה בשתי הידיים והלכה לחדרה, נכנסת מתחת
לשמיכה. היא שמעה דבר נורא שאסור היה לה לשמוע, ואסור לאף אחד
אחר.
היא מתהפכת במיטה ולפתע היא מרגישה שהיא רוצה לקום, לקפוץ
ולצעוק, לצווח עד השמיים, לשאול את אימא למה? למה? למה? למה?,
היא קמה ויוצאת מן החדר, עוברת במסדרון ומורידה רגל אחת
במדרגות... נעצרת, לא יכולה להמשיך, לא רוצה לדעת . חוזרת
למיטה ובוכה, אחרי שנגמרות הדמעות היא אומרת שמחר, מחר היא
תגיד הכל, מחר בבוקר, לא, אחרי בית-ספר, ואם לא... אז כשהיא
תחזור, אולי היא לא הקשיבה טוב, אולי לא הבינה, אולי זה הכל
בדמיון שלה, וכולם אומרים שיש לה הרבה, הרבה דמיון.
היא מוחה דמעה אחרונה, נשכבת על הגב, מן נקודה שחורה מונחת
לצידה על הכרית אבל זה לא מפריע לה.
היא עכשיו הולכת לישון,
תחיה את חייה,
כאילו
לא שמעה,
כאילו דבר לא ארע,
כאילו...
כלום... |
