כשהמכונית נפלה מהמצוק והתגלגלה לתהום הייתי בהכרה מלאה. היו
לי מספר שניות לעצמי לפני המוות הבטוח. החיים שלי לא חלפו מול
עיניי, פשוט פחדתי מהמוות, הרגשתי לא מוכן. הרגשתי אותו, את
הסוף החשוך, יושב שם במושב לידי ומחכה בסבלנות להתרסקות. הראש
נחבט חזק בהגה והכל נהיה הרבה יותר מטושטש.
די מפתיע שלא קרה לי שום דבר רציני. האוטו התרסק והתנפץ. אם
היה לידי נוסע הוא היה מת.
אחרי לילה ב"הדסה" שחררו אותי. מאז לפעמים אני שוכב במיטה
ופוחד מהמוות.
אני מנסה לדמיין איך העולם יראה בלעדיי, ואז אני מבין שאני
פשוט לא אהיה שם. חוט המחשבה שלי יינתק ולא יישאר דבר. יהוא
יתפרק למולקולות, תרכובות אורגניות ואנאורגניות שונות ומשונות
שינועו להן אי שם בכוכב הקטן שלנו. המוח שלי פשוט וקטן מדי,
הוא לא באמת מסוגל לעכל את זה, אז מתבצעת ההדחקה, אני מתהפך
לצד השני והשינה המתוקה עוטפת אותי, ועוד יום התמוסס לו. השעון
מתקתק, הטלומרים מתקצרים, והסוף קרוב יותר ביום אחד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.