קוראים לה סביון, והיא פיה. אבל פיה מאוד עצובה, כי כלאו אותה
בכלוב. פיות אמורות לעוף חופשיות, נכון? כך זה בכל האגדות. רק
היא תמיד חייבת להיות יוצאת דופן. היא ניסתה לעוף לסיפור אחר,
וזאת התוצאה.
היא מדמיינת מה אמא שלה הייתה אומרת. איך אחרי כל השנים שבהם
חינכה אותה להיות נסיכת הפיות, פתאום היא נקלעה לכזאת תסבוכת.


סביון למדה לרקוד, לנגן בנבל ולרקום. היה לה שיער בלונדיני חלק
וארוך. העיניים שלה היו ירוקות, וכשהיא היתה שמחה, הופיע בהם
גם קצת כחול. הדבר שסביון הכי אוהבת לעשות בעולם זה לרקוד.
היום היא רוקדת, אבל אין לה טיפת כחול בעיניים. זאת הבעיה של
בני אדם בימינו. הם רואים פיה ובטוחים שהיא חייבת להם מינימום
שלוש משאלות. כבר כמעט חודש עבר מאז שדודי תפס אותה. הוא ביקש
כמה משאלות, אבל סביון צעירה, ועדיין לא למדה לעשות קסמים.
בתור עונש דודי תפס אותה והכניס אותה לכלוב. הוא מכריח אותה
לרקוד, גם כשכבר אין לה כוח. והוא מגיע כל לילה, לבדוק אם היא
כבר למדה איזה קסם. הוא לא מבין שקסמים לומדים באויר הפתוח,
בין הפרחים וכשהשמש מלטפת אותך, ומדגישה את הנמשים של סביון,
כמו שתמיד קורה לה כשהיא נמצאת יום שלם בחוץ.

ולפעמים היא כבר רוצה למות. מחשבה מזעזעת כשמדובר בפיה צעירה
ומקסימה. הכנפיים שלה נעלמו כמה שעות אחרי שהכניסו אותה לכלוב.
למזלה נשאר לה קצת שיקוי פיות. ברגעים הכי קשים, כשהיא ממש
מתמוטטת, היא שותה טיפה אחת. השיקוי מאפשר לה לראות פרחים
ופרפרים בהמון צבעים. הם כל כך יפים ועדינים, כמעט כמו
במציאות. מרוב עייפות היא כמעט שכחה איך לרקוד, ובעזרת הפרפרים
היא שוב נזכרת. היא עוקבת אחרי מעופם ומרגישה שהנה, עוד מעט גם
היא תוכל לעוף. היא נתקעת בסורגים ומתחילה שוב לבכות. דודי
צועק עליה שלפיות אסור לבכות, גם אם הן בכלוב. "בכלל תגידי
תודה שאני שומר את כלוב נעול. את יודעת שהרבה אנשים שראו אותך
רוקדת רצו...", דמעות נשרו על לחיה, מותירות פס של כסף. באור
החיוור של הפנס, היא יפה כמעט כמו באור ירח. אף אדם לא יכול
להיות אדיש לכזה יופי עצוב, אפילו לא דודי. הוא משתתק, יוצא
מהחדר, וחוזר אחרי כמה דקות. הוא מגיש לה ורד. "גם לי יש
רגשות, את יודעת." ויוצא.

סביון מביטה בורד הלבן. האגדה מספרת שורדים כאלה נושקו פעמיים
על ידי השמש, וכך קיבלו את צבעם הלבן. מוזר, השמש מזמן לא
נישקה את סביון, ובכל זאת היא נעשית יותר ויותר לבנה. שקופה
יותר נכון, כמו השמלה שלה. הורד קצת נבול. גם אותו שמו במעין
כלוב. היא בכתה יותר מתמיד. לא על עצמה, אלא על כל אותם פרחים
וציפורים שנלקחו מהטבע והושמו בכלוב. היא נרדמה כשהפרח
בזרועותיה. בבוקר, טוב, היא לא ממש ידעה מתי בוקר ומתי לילה
בחדר הסגור, אבל בכל פעם כשהיא התעוררה היה נדמה לה שבוקר. היא
היתה מאוד חלשה. היא ידעה שטיפה אחת מהשיקוי כבר לא תספיק,
ובכלל הבקבוק היה כמעט ריק. בידיים רועדות היא שלפה את הפקק
ושתתה את כל מה שנשאר מהשיקוי. הפרפרים הופיעו מסביבה,
צבעוניים ומדהימים מתמיד. היא ניסתה לעמוד, אך מיד נפלה. היא
היתה כל כך חלשה. פרפר גדול עף אליה, היה נדמה שכל צבע שקיים
בעולם מופיע בכנפיים שלו. הוא איפשר לה לעלות עליו, וכשהיתה
יציבה מספיק הוא התחיל להתרומם.

הסורגים נעלמו, אור השמש אפף אותם. כמה שסביון התגעגעה לתחושה
הזאת. הצבע של השמיים השתקף בעיניה, ודמעה אחת כחולה כחולה
נשרה מטה. סביון לא הבחינה בה, ורק המשיכה לעוף לעבר השמש
והאור.