הם אומרים לי שזה לחץ.
אני לא כל כך בטוחה.
הם אומרים לי שזה יעבור.
נותר לי רק לגחך
בלב, כמובן.
אני לא במצב להמר על אף אחד
גם שאריות זה משהו...

הם מסתכלים עלי מבעד לזכוכית
ואין להם בכלל מושג.
הם אומרים שהם פה איתי
אבל כשאני מושיטה ידיי קדימה
אני לבד.

הם טוענים שהם שומעים אותי
אבל ההיפך הוא הנכון.
אם הם היו שומעים,
הם כבר היו חרשים
מהצעקות.

לבד.
תלויה בקולות לא אנושיים
המציעים לי דברים אחרים
חיים אחרים.
או שאולי זהו מוות
האמת,
עכשיו גם המוות נראה טוב.

הם לא חושבים ככה
ואומרים לי להפסיק לומר זאת.
אבל למה?
מה כל כך מפחיד אותם?
להם זה לא יכאב.
ובטוח שהסיבה היא לא אני
הרי זה אף פעם לא היה
טוב, אולי קצת.

עדיין, הרוב זה הם.
הם שיחשבו כי נכשלו בתפקידם
כחברים
אם אני לא אהיה עוד בין החיים.
טובתי כבר לא העיקר כאן
או שמעולם לא הייתה.                                


סתם נקודה למחשבה...