בשירותים קטנים עם אור צהוב וריח קל של משתנה ציבורית אני יושב
על דופן האמבטיה ולקול המים הזורמים אני חושב שהייתי צריך לסרב
לה מלכתחילה.

כל היום הסתכלתי עליה, בשמלתה הצהובה ובשערה המתפזר על כתפיה;
הצחוק המתגלגל שלה נישא על גבי הריח הנעים שנדף משערה וגרם לי
לחייך במבוכה. העיניים שלה נראו כה עמוקות ובו בזמן חדרו כמעט
עד לעמקי לבי וקראו כמעט את כל מחשבותי. יש דבר-מה בעליצות
הזאת ובמנגינה שהיא פיזמה לעצמה שעה שהיא הניעה את ידיה מעל
השולחן בתנועות שבהקשר אחר אולי אף הייתי מכנה ריקוד, שגרם לי
להרגיש מת. אולי זה החיוך שאנשים אחרים החזירו לה או ה'שלום'
וה'להתראות' הלבבי שהיא בירכה כל אדם שעבר בדלת. 'היא קורנת
אושר', חשבתי לעצמי בעת שבהיתי בה בריקנות. היא קרנה - ולאו
דווקא בגלל שהייתה מאושרת, אלא בגלל שהיא פשוט קרנה. סתם כך;
אושר כזה שטבוע באופייה ומדביק את האנשים בחיוך קטן שמחזיק
לפחות עד שהם יצאו מהדלת. אולי אני מחוסן. אולי אני מקרה
סופני.

בסוף יום העבודה, אחרי שנעלנו את הדלת מאחורינו והלכנו לכיוון
המכונית, עוד נעצרנו לדבר מחוץ לאוטו, כמו תמיד. אולי הטעות
שלי התרחשה עוד לפני כן כשהסכמתי ליל אמש להסיע הביתה מהעבודה.
דיברנו על היום ומה מתוכנן למחר. "היה טוב", היא אמרה, "אפילו
יותר טוב ממה שתכננתי". "כן, היה בסדר גמור", הסכמתי איתה.
דיברנו עוד כמחצית השעה, עומדים בקור מחוץ לבניין בסמוך
למכונית עם שיניים נוקשות עד שלבסוף היא אמרה שכדאי שנסע, או
לפחות ניכנס למכונית המחוממת.

משהתנעתי את המכונית, הדיסק של 'הקוסם מארץ עוץ' התחיל להתנגן.
"זה מה שאתה שומע?" היא שאלה מופתעת. "כן, למה לא? זה נחמד",
אמרתי מתוך צורך להצדיק את עצמי ומיהרתי להעביר לתחנת רדיו
מקומית. "סתם, לא חשבתי שמתאים לך משהו כזה, חשבתי שתקשיב
למשהו... אני לא יודעת... קודר יותר?" היא אמרה תוך רכיסת
חגורת הביטחון. הנעתי את האוטו. "בהתאם למצב-הרוח", עניתי. "לא
יודעת... זה פשוט שאף פעם לא ראיתי אותך צוחק, אז חשבתי...".
"אני צוחק, מובן שאני צוחק. אפילו יש לי קמטי צחוק מסביב
לעיניים. אולי אני לא צוחק בעבודה... זאת לא האווירה הכי
מתאימה, אבל בטח שאני צוחק". הסתכלתי על תנועת המכוניות לתוכה
הייתי צריך להשתלב אבל בזוית עיני ראיתי שהיא בוחנת אותי במבט
חדש. בדרך דיברנו על סרטי קולנוע. התחיל לרדת גשם. ברמזור
הכניסה לרחוב בו היא גרה היא שאלה לפתע אם מתחשק לי ללכת לבית
קפה. המגבים ניסו לנצח את הקרב על השמשה ללא הצלחה. הסכמתי.

ישבתי בבית קפה קטן וטחוב, מסתכל מעבר לכתף שלה, מבעד לחלון
הראווה על הגשם שירד בחוץ. היא הזמינה בקבוק בירה כלשהו, לא
זוכר אפילו איזה. אני הזמנתי כוס שוקו. "שוקו?", היא שאלה, שוב
מופתעת. "אני לא אוהב את הטעם של קפה", אמרתי ללא שמץ של תחושת
הצטדקות. היא הוציאה חפיסת סיגריות והציתה אחת. תחבתי את כפות
ידיי מתחת לרגליי בתחושת חוסר נוחות. תהיתי האם העובדה שהיא
מעשנת הופך אותה לאדם פחות טוב. האם העובדה שהיא מעשנת גורמת
לי לראות אותה באור שונה. "אני מנחשת שאתה לא מעשן", היא אמרה,
נותנת לסיגריה להתנדנד בפיה תוך כדי דיבור, מכניסה את המצית
לתוך קופסת הסיגריות. "לא בריא", אמרתי והכרחתי את עצמי להוציא
הידיים חזרה. "לפחות היית מזמין איזה כוס בירה", היא הוציאה את
הסיגריה ונשפה את שארית העשן לכיוון הנגדי. המלצרית הביאה את
השוקו והבירה. "אה, כן. ואני גם לא שותה אלכוהול", אמרתי כמתוך
תקליט שרוט. "אתה לא יודע מה אתה מפסיד", היא אמרה ואחרי רגע
שאלה "ניסית פעם?" "לא." "למה לא?" "כי אני פוחד." "ממה?"
"מחוסר שליטה", התחלתי להרגיש שלא בנוח ללא היכולת לקום וללכת
או היכולת להגיד 'לא'. היא עיוותה את הפרצוף בחוסר הבנה, "מה
רע כל כך לאבד שליטה מדי פעם?" "בראש שלי רצות הרבה מאד
מחשבות", פתחתי. החזקתי את כוס השוקו בשתי הידיים ונתתי להן
להתחמם. "פה ושם יש גם מחשבות שמאד מפחידות אותי. אם הייתי
עושה כל מה שאני רוצה, ככל הנראה הייתי בן-אדם מאד לא נחמד",
קירבתי את השוקו לשפתיי אבל הוא היה חם מדי. פחדתי שהיא תמשיך
לחקור בכיוון הזה אבל היא שינתה נושא. "מה אתה עושה כדי
ליהנות?", היא מזגה לעצמה את הבירה לכוס. קירבתי את
קופסת-שקיות הסוכר והתחלתי לסדר אותן לפי הצבע, "אני רואה
סרטים, או פותר חידות הגיון". היא הסתכלה מסביבי והעניקה לי
תחושה אדירה של חוסר שביעות רצון, "מועדונים לא מדברים אליך
בכלל?" "אני לא אוהב לרקוד את המוזיקה שיש שם ואני לא מתחבר
לאנשים שם. שאלה הבאה", אמרתי בהתרסה, אבל היא לא הבחינה בכך,
או בחרה להתעלם. "מה, אתה אף פעם לא יוצא לבלות?" "הנה, יצאנו
עכשיו, לא?" "לא...כן...", היא שפשפה את העין עם היד שהחזיקה
את שארית הסיגריה. "אין לך חברים שאתה יוצא איתם לבלות?", היא
כיבתה את הסיגריה במאפרה. תהיתי כמה זמן ייקח עד שתדליק את
הבאה. ניסיתי לחשוב על החברים שלי ולמה בעצם אף פעם לא יצאנו
לבלות. לבסוף עניתי, "לא כאלה חברים. עם החברים אני מדבר על
הלימודים או מעביר בדיחות בדואר או דברים כאלה". היא אמרה משהו
אבל אני הקשבתי לגשם ששטף את העולם בחוץ. חשבתי על זה שאני
צריך לקום מחר מוקדם. תהיתי אם סגרתי את התריסים. "...חברה?"
התעוררתי חזרה לתוך בית הקפה הקטן עם אותה בחורה מהעבודה
שהוציאה סיגריה שנייה מהחפיסה. "...בכלל; מישהו שאתה יכול לספר
לו הכול" "לא, לא היה עד עכשיו ונראה מוזר להתחיל עכשיו." היא
התיישרה בכיסאה בפתאומיות, "אז בוא נראה". היא החלה מונה
באצבעותיה "קפה... סיגריות... אלכוהול... ריקודים... סמים? חס
ושלום (היא ענתה לבד)... חברים - גם זה בחסד... תכף עוד תגיד
לי שאתה צמחוני". הרשימה צלצלה באוזניי, כפטיש הדופק מסמר בלוח
פח, "כן... אבל לא מסיבה עקרונית, סתם כי בשר של חיות לא מושך
אותי" "אלוהים ישמור, בשביל מה אתה חי?", היא גלגלה את עיניה
לאחור ולגמה מכוס הבירה. "את יודעת ששכחת משהו חשוב". היא ידעה
מיד מה זה, "סקס? לפחות סקס?", היא הסתכלה עלי עם שתי עיניה
החומות והגדולות. נענעתי את ראשי לשלילה. "מה? אל תגיד שגם את
זה לא אהבת?" "לא יודע, לא ניסיתי. לא היה הרגע המתאים". היא
איפרה את הסיגריה - "אני חושב שסבא שלי חי יותר ממך". חייכתי
כי ידעתי שסבא שלה נפטר לפני כמה שנים. אחרי הלגימה האחרונה
מהשוקו עניתי לה - "אני לא מרגיש רע עם החיים שלי. אני עובד
ולומד ואני מאד גאה במי שאני". אני מנחש שהיא חשבה שפגעה בי כי
מיד ענתה, "שמע, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ומי אני שאשפוט
אותך? אם אתה מרוצה זה מה שחשוב...". התקליט הזה המשיך עוד כמה
דקות. הסתכלתי על הכוס החצי מלאה ותהיתי כמה זמן ייקח לה לסיים
אותה ואם כשנצא עדיין ירד גשם. "אני חושבת שהכי חשוב בחיים זה
להתנסות. אם ניסית משהו והוא לא מצא חן בעיניך - זה מקובל עלי.
אבל למה שלא תנסה? לגימה אחת לא תהרוג אותך".

בשירותים קטנים עם אור צהוב וריח קל של משתנה ציבורית אני עומד
בסמוך לכיור ושוטף את הדם מהידיים.