פעם ישבתי עם הבדידות שלי באיזה פאב
האמת, לא היה משהו. הבדידות שתתה מלא והייתי צריכה לדאוג לה
שלא תעשה שטויות.
אחרי כמה כוסות היא הייתה שיכורה והתחילה לצעוק מילים גסות
וכול הזמן דיברה ומילמלה על כמה שאני מעצבנת אותה, שאני לא
יודעת להשתחרר, שאני הורסת לה הכול ושהיא לא נהנית איתי.
מה יכולתי לעשות? לקחתי אותה איתי הביתה. כרגיל.
עכשיו היא הייתה באמת כועסת,היא בכתה והתחילה לשבור דברים
ולקרוע תמונות מאלבומים שלי.
בסוף היא נרדמה אצלי על הספה. כרגיל.
בבוקר היא קמה עם האנגאובר רציני ואמרה שהיא לא בדיוק זוכרת
אבל היא נורא מצטערת ושהיא אוהבת אותי והיא לא יכולה בלעדיי.
סלחתי לה. כרגיל.
הרי היא הבדידות שלי ואני איכשהו אוהבת אותה.
אחרת כבר מזמן הייתי נפטרת ממנה אכשהו.