זה היה יום כיפור והם היו בתור לרופא. היא ידעה שאין לה עוד
הרבה זמן אז פצחה בשיחה קלילה. "יש לך יום הולדת עוד מעט, לא?"
"עוד שבוע וחצי" ענה. "מזל טוב" אמרה והשתתקה. היא ידעה שאין
לה מה להגיד. לא, לא נכון. היה לה יותר מידי מה להגיד, אבל לא
היה לה זמן או מקום, וידעה שהוא לא יודע אם הוא רוצה לשמוע.

היא ידעה שגם לו יש יותר מידי מה להגיד ובגלל זה הוא שותק. היא
ידעה שהוא חושב בדיוק כמוה, רק שהם היו כמו שני רימוני יד שעוד
לא התפוצצו, זרוקים בשדה קרב נטוש שכל מה שנותר בו זה רוחות
רפאים. יודעים שגם אם הם יתפוצצו זה לא ישנה כלום כי הקרב כבר
נגמר. מזמן. אז הם שותקים.

"יש לך רעיון למתנה? אתה רוצה משהו ספציפי?" המשיכה, כי השקט
הזה בהמתנה לדין שיגע אותה. "אל תעשי שטויות, את יודעת שאני לא
רוצה מתנות" אמר וכמעט חייך. "אולי בכל זאת?" שאלה,
"אנציקלופדיה? סוודר? ארון נעליים?" "לא, לא, באמת אל תעשי מזה
ביג דיל".

הבנאליות וחוסר הטעם של שיחות הבריחה כבר עמד לה בגרון כצעקה
שרגילה להיבלע. "אולי אני אכתוב לו משהו כדי שאולי יבין למה
אני שותקת ומדברת יותר מידי. כדי שיידע שאנחנו חושבים בדיוק
אותו דבר?" אבל מיד התעשתה "הוא לא יידע, לא ירצה להבין ואת
יודעת שאחרי 'מזל טוב' שוב ייגמרו לך המילים" גיחכה לעצמה.

"משהו מצחיק?" שאל. "אתה יודע מה זה קשר גורדי?" זרקה, "לא,
אני אמור?" ענה בהפתעה, "לא, לא אתה לא אמור" אמרה ומחתה דמעה.
והם המשיכו בשקט להתבונן בסרט.

"את מרגישה טוב?" שאל בדאגה לפתע. "כן, בטח, אני מרגישה
מצויין, למה? אני לא נראית ככה?" ענתה בעייפות, "לא יודע, אני
סתם מתעניין" אמר והפנה את ראשו.

"אני אכתוב לא שלום, להתראות, אולי, אני, סליחה, בסדר, ותשמור
על קשר" גמרה בליבה. אז קמה והלכה. לפתע נעצרה בנזכרת, הסתובבה
ואמרה: "קשר גורדי זה קשר שהוא כל כך סבוך שאי אפשר להתיר אותו
לעולם".