הרכבת מתחילה לזוז תחתי, ואני מרגישה אותם מסתכלים עליי....
מלא אנשים קטנים רצים לי בראש מנסים לכבוש שטח כבוש... את תמיד
מסתכלת עליי במבט של ריק כאילו אין לך שום דבר בחיים, כאילו
הכל כל-כך מיותר. פעם חשבתי שאת לסבית. פעם חשבתי שיש כזה דבר
אלוהים...
יותר מדי עייף לי,יותר מדי בודד לי, יורדות לי דמעות של מלח
מעורבב עם הרבה כאב ובדידות... טעמתי את הזיעה שלי והרגשתי את
המלח והשקט מציפים אותי מלמטה, היא לא רואה אותי אפילו
מקילומטר... אבל אני חולמת עליה בלילות...
רואה נשים קופצות מחלונות, אנשים מחפשים סביבי שקט ואני רוצה
רק רעש, לומדת להריח, לומדת להביט ומשתדלת לשתוק פחות... כל-כך
הרבה עטיפות שיהיו חייבות לרדת בשלב מסוים, שונאת את הצביעות
הזאת, לא רוצה להרגיש אותך נמרחת עליי, רוצה לשכוח את המבט שלך
גם ברגעים של בהייה, רוצה שתהיי מסוגלת לקבל אותי...

חשבתי עלייך, אמרת שאת רוצה סוף אופטימי, אמרת שנמאס מכול
הפסימיות הזאת, אבל...