אני והיא יושבות בבית הקפה, שבת בצהריים, יום קייצי נחת לפתע
באמצע החורף והשמש יוקדת מעלינו.
אני מציעה שניכנס פנימה כי קשה לי להסתכל עליה ככה, שהשמש בתוך
העיניים שלי אבל ליאת אוהבת שמש אז שם אנחנו נשארות.
סלט גדול עומד ביננו ושתיקה מביכה, ליאת משחקת עם החסה בצלחת
ואני יודעת שהיא חושבת אם להגיד את זה או לא.
"כולם מחפשים אהבה..." היא שולפת פתאום ואני מודה לשמש הזאת
שבזכותה אני לא יכולה להסתכל עליה בעיניים.
"כולם מחפשים אהבה." אני חוזרת אחריה.
אני חושבת אם לספר לה על אבא שלי שביקש ממני לרשום אותו
לקופידון ולכתוב "49 ולא 50 כי זה נראה פחות" ונזכרת שבעצם כבר
סיפרתי לה את זה וזה לא הצחיק אותה בכלל, רק העציב אותה.

אני וליאת נהיה בנות עשרים ממש בקרוב, אבודות מתמיד, מנסות
להבין מה הולך בעולם ואיך זה שאנחנו יושבות כל שבת בבית קפה
ושותקות.
לפעמים אנחנו מנסות לדבר על דברים רגילים כמו על הבחור ההוא
מהבסיס שלה שליאת רוצה ואולי לא רוצה אבל עדיין, העצבות הזו
עוטפת אותנו, מסרבת להעלם.
אני יודעת שאת שלי ירשתי מאמא ואולי בגלל זה אני יותר שלמה
איתה. כשאבא מתעצבן אני רוצה להגיד לו שאין מה לעשות, שהוא
העביר לי את השתיקות שלו ואמא הורישה לי עצבות אבל אני פוחדת
להזכיר לו את אמא בי.
אני לא בטוחה מאין מגיעה של ליאת... לפעמים אני חושבת שאני
הדבקתי אותה וזה מעציב אותי לחשוב שאם היא לא הייתה פוגשת אותי
היו לה עיניים שמחות.
היום היא החליטה שהתרופה למחלת העצבות הזו היא בחור כי "זה
מעוור אותך, אנשים מחפשים אהבה כדי לא לראות" היא אומרת
וממשיכה בלחישה "ובא לי לא לראות."
אני מהנהנת אלייה ומחייכת בהסכמה, אני לא רוצה להגיד לה שזה
פתרון ממש גרוע כי את העצבות הזו רואים בעיניים, שהיא חלק ממי
שהיא ואולי זה מה שעושה אותה לכל-כך מיוחדת.

ליאת שואלת מה עם אמא שלי, אני עונה כמו תמיד שבסדר ומיד עוברת
לספר על כל המשוגעים שאיתה שם, על לורה שעדיין מנסה לעוף ועל
משה שמדבר עם הקקטוסים וזה מצחיק את ליאת וטוב לי לראות אותה
צוחקת.
השמש מתחילה לשקוע, "הכי יפות הן השקיעות בחורף", היא אומרת
ושתינו מסתכלות אל השמיים שצבועים בורוד ואדום וצהוב וזה באמת
כל-כך יפה ופתאום בא לי להגיד לה שיהיה בסדר, שעוד יהיו לה
חיים כל-כך מדהימים שצבועים כמו השמיים האלו בורוד וצהוב
וכחול...

אני מזמינה חשבון,
שבת הבאה אני וליאת נשב כאן שוב.