סיפור קצר נוסף מסדרת הסיוטים, תרתי משמע.
השמות, כמובן, בדויים.

זאת הייתה משימה מסובכת מהרגיל. להיכנס לתוך בית חולים מאולתר
של האויב ולהוציא משם מישהו שלנו.
קארה לא יכלה להבין את ההנהלה, מה פתאום ציוותו אותה ללוגן
למשימה הזאת? הם לא אמרו רק לפני שבוע שחסל סדר הצוות הזה, כי
הם יהיו שימושיים יותר בנפרד?
טוב, איזה ברירה כבר יש לה? פקודות הן פקודות.
היא אהבה את לוגן, הוא היה מבחינתה אח שלה, והיא סמכה עליו
בעיניים עצומות. חוץ מזה, הוא היה אחד הקצינים הטובים ביותר.

הם נכנסו לחדר דרך החלון. בין שאר כוחותיו, לוגן ידע לרחף עד
גובה מסוים, והחדר שהם היו צריכים להיכנס לתוכו היה רק בקומה
שניה. קלי קלות. ברגע שנכנס הוא קשר חבל כדאי שקארה תוכל
לעלות, ופנה לסרוק את החדר. היא תפסה את החבל וטיפסה למעלה.
כשנכנסה, גילתה שהחדר מרווח למדי, מיטה אחת באמצע עליה שכב איש
בשנות ה-40 לחייו, קארה לא הכירה אותו. מה שהיה מוזר היה סולם
שנמצע בקצה החדר ונראה כי עלה לקומה מעל. זה לא הופיע במפות של
המודיעין וקארה תהתה מה הולך פה.
לוגן העיף מבט מבולבל לעבר המדרגות ומלמל: "הם כנראה הוסיפו את
זה ממש לאחרונה..."
קארה תקעה בו מבט עקום. "ממתי אתה גם קורא מחשבות? אין לך
מספיק עוצמה גם ככה?"
לוגן גיחך וחייך אליה, והיא כמעט התחרטה על שאמרה את זה. "לא
התכוונתי לומר את זה בקול... כנראה המחשבה שעברה בראשי עברה גם
בשלך."
היא היססה קצת, אבל קול חריקה ברור מכיוון התיקרה גרם לשניהם
להעיף מבט אינסטינקטיבי לפתח מעל המדרגות. קת של רובה כלשהו צץ
משם בשקט, מכוון ישר לעבר לוגן.
"קארה!" אמר לוגן בקול חזק.
היא הגיבה בלי לחשוב. ידה נשלחה לצד ימין וביצעה קשת לצד שמאל.
הרובה הועף מידי האוחז בו בכוח שהספיק לשבור יד. קארה זינקה
לתחתית הסולם ועשתה קשת נוספת, בשתי הידיים הפעם, וכל מי שעמד
בטווח הוטח לקירות הקומה השניה. לוגן עלה במהירות לקומה השניה
בעודו מצביע על האיש. היא העיפה אליו מבט דאוג, אבל ידעה שלוגן
מסוגל לדאוג לעצמו.
קארה כרעה ליד האיש והניחה את שתי ידיה ליד רקותיו. בהתעלמה
מהקולות העמומים שעלו מהקומה מעליה, היא התרכזה. לאט לאט היא
התחילה להרגיש את העקצוצים בידיה ובשאר גופה שבישרו כי כוח
הריפוי שלה פועל. האיש החל לזהור באור לבנבן, ואחרי כמה דקות
היה נדמה לה שהוא נושם בקלות רבה יותר. היא חיכתה עוד קצת,
וכשהעקצוצים הפסיקו היא התרחקה קצת מהאיש והפעילה כוח שלא
השתמשה בו לעיתים קרובות. לקארה היו שלושה כוחות. בשניים היא
השתמשה דרך קבע - הריפוי והטלקינזיז. השלישי, הטלת מגן, קצת
הוזנח כיוון שהיא יכלה רק להטיל אותו על אחרים, וזה היה די חסר
תועלת רוב הזמן. היא החליטה שכדאי לנסות מאשר להשאיר את האיש
חסר הגנה לחלוטין.
לפתע נשמע קול של פיצוץ עמום, וקארה מצאה את עצמה עולה במדרגות
במהירות שהיא לא ידעה שהיא מסוגלת לה. כשהיא נכנסה לחדר למעלה
נדרשה לה שניה כדאי לצאת מההלם. לפחות 20 איש שכבו בתנוחות
משונות על כל הריצפה, חסרי הכרה כנראה, ולוגן היה עסוק עם עוד
חמישה, שאותם הצמיד לקיר בעזרת רוח שבקעה מידיו. היא יכלה
לשמוע את נשימותיו בכבדות מהרגיל, והכירה אותו מספיק טוב לדעת
שהוא עייף גם ממבט מאחור. היא שלחה את שתי ידיה לצדדים ומחאה
כף בכוח. הראשים של שניים מהבחורים הוטחו אחד בשני בעוצמה והם
איבדו מיד את הכרתם. לוגן כנראה הופתע מעט ממה שהתרחש, כי הרוח
הפסיקה לרגע. אבל ברגע שהשלושה האחרים התחילו להזיז את קצות
אצבעותיהם, לוגן הרים אותם מיד עם סופת טורנדו, ובזמן שקארה
הטיחה אחד מהם בעוצמה בתיקרה ומיד בריצפה, לוגן עשה את אותו
הדבר לשניים האחרים. הוא הסתובב וחייך אליה בעייפות אחרי שכל
השלושה איבדו את הכרתם.
"טוב, זה היה ממש מעייף... רק תביאי את השמיכות האלה שם" הוא
הצביע לקצה החדר "ונוכל לעוף מפה." הוא ירד במדרגות.
פתאום קארה נזכרה במגן שהטילה סביב האיש, שלא היה אמור לתת לאף
אחד חוץ ממנה להתקרב (או לזוז בתוכו...) אפילו סנטימטר. "לוגן,
הטלתי עליו מגן!" אבל היא לא הייתה בטוחה שהוא שמע אותה.
ובעצם, כשחשבה על זה, שמגן הזה לא חזק במיוחד, וללוגן יש כוחות
אדירים. הוא בטח יסתדר איתו.
היא פנתה לכיוון שלוגן הצביע עליו, אבל בשניה שהתחילה להרחיף
את השמיכות לכיוונה, היא שמעה גניחה כמטר משמאלה. היא איבדה
ריכוז והשמיכות קרסו, בזמן שהסתכלה לכיוון שממנו בא הקול.
מישהו התחיל לזוז שם. המישהו היה קבור תחת שלושה אחרים, והיא
ידעה שאין סיכוי שהיא תצליח להרים את כולם באוויר ולהטיח אותם
בקיר כלשהו, כבד מדי בשבילה. אבל אם תנסה להרים אחד אחד את אלה
ששוכבים על זה שכנראה התעורר, הוא יוכל מיד לתקוף אותה. היא
שלחה שני אגרופים מולה, לכיוון האיש המתעורר, ופתחה אותם
בפתאומיות. זה היה אמור להטיח את המוח שלו בדופנות הגולגולת.
זה היה משהו חדש שהיא עבדה עליו כמה זמן, הזזת משהו שנמצא בתוך
מה שהיא רואה, ולא רק מה שהיא רואה. אבל כנראה שזה לא עבד כל
כך טוב כרגע, כי זה רק גרם לו לשים לב אליה. קארה ראתה את
ניצוץ הרישעות המתעורר בעינייו, וניסתה שוב, ושוב, ושוב, בזמן
שהוא ניער מעליו את הבחורים חסרי ההכרה. כשהוא כבר היה כמעט
חופשי, היא הטיחה אותו בכוח על הקיר מאחוריו. הוא לא היה בדיוק
בהכרה, אבל נדמה היה לה שהוא עוד שניה יתעורר. היא לא הייתה
משהו בהתמודדות עם מישהו לבד פנים מול פנים, בדר"כ היא עמדה
מאחורי מישהו יותר עוצמתי ממנה והפעילה משם את כוחותיה, שהיו
זקוקים למרחק תנופה כדאי להיות חזקים מספיק. חות מזה, היא דאגה
שלבחור הזה יש כוחות כלשהם.
"לוגן!" היא קראה בלחישה קולנית. קולו של לוגן נשמע, אבל היא
לא הצליחה להבין מה הוא אומר. והטון שלו נשמע בהול. היא כמעט
רצה למטה כששמעה את הבחור שכרגע עילפה מתחיל למלמל. היא
הסתובבה מיד ושלחה יד במהירות מלמטה למעלה, מה שהיה אמור להטיח
אותו בתיקרה, אבל מסיבה כלשהי היא לא הצליחה להרים אותו. היא
הסתכלה על ידיה בבלבול, והתכוונה לחזור על התרגיל בשתי ידיה,
כשחריקה קולנית נשמעה מאחוריה.
היא הסתובבה מיד. מישהו עמד ממש קרוב לפתח המדרגות כאילו כרגע
הגיע משם.
'אבל איך? לוגן היה עוצר אותו!' חשבה קארה בבהילות. הוא הסתכל
עליה ברישעות, ובלי לחשוב היא הרימה יד ושלחה ראותו במהירות
קדימה, מה שהיה אמור להטיח אותו ישר בקיר מאחוריו.
אבל כלום לא קרה.
הוא גיחך, והיא ראתה שהוא קורן קצת באור שחור.
היא הספיקה להבין שהוא כנראה מסוגל לחסום כוחות, ואז הכל
החשיך.

היא התעוררה בבית.
מה אני עושה פה?!
המילים התפוצצו בתוך ראשה, כשזיהתה את התקרה המוכרת מעליה.
לרגע עלה בדעתה שאולי הכל היה חלום, הבריחה מהבית, ההצטרפות
לצבא הכוחות, המשימות עם לוגן, שמי, ליקה וברינאן... היא הרימה
יד וראתה את סמל הצבא מוטבע על פרק ידה.
לא, זה לא היה חלום.
היא קפצה מהמיטה ופרצה מחוץ לחדר. אבל הבית היה ריק.
היא נכנסה לחדר של ההורים בצעד מהוסס, והבחינה בהפתעה מוחלטת
כי יש שלוש חולצות של הצבא על המיטה. קארה בהתה בהן. אלו היו
החולצות של לוגן. הדרגות שלו היו שם. הסמל האישי שלו היה שם.
היא התקרבה בחשש הולך וגובר וראתה שלכל חולצה מוצמדת תגית,
ולכל תגית, פתק קטן. היא זיהתה את כתב ידו של לוגן ודמעות
הופיעו בעינייה. שום סיבה שבעולם, שבגללה היא הייתה בבית
והמדים של לוגן היו כאן איתה, לא יכלה להיות סיבה טובה. הפתק
הראשון היה חתום בשמו, לוגן. השני היה חתום "השבוי", וכתב היד
רעד. הכתב בשלישי נראה כאילו האותיות עוד רגע יצאו מהצד השני
מרוב הכוח שהופעל על העט. כאילו מישהו נחוש מאוד כתב את זה.
היה חתום שם "הנידון להורג". קארה רעדה ובהתה בתאריכים, כל אחד
נשלח בתאריך שונה, והתאריך האחרון היה בערך חודשיים אחרי
המשימה המשותפת שלהם.
ללוגן לא הייתה משפחה, הוא הגיע לצבא מבית יתומים. מבחינתו,
ברינאן היה אחיו הגדול, וקארה אחותו הקטנה. הם הכירו לפחות 5
שנים, ופיתחו את כוחותיהם יחד. אחרי שגדלו והיו מספיק
עוצמתיים, החלו לצאת יחד למשימות. אבל לפני זה, הם היו צריכים
לחתום על טופס שהזכיר קצת צוואה. כשהם חתמו על הטפסים האלה,
ברינאן ולוגן היו במהלך ריב, וקארה ידעה שבטופס הזה לוגן כתב
את שמה בלבד.
היא חיבקה את החולצה שלו וקרסה על הריצפה, מתייפחת ללא שליטה,
מניעה את גופה קדימה ואחורה ורועדת. היא שנאה את עצמה. זאת
הייתה אשמתה, היא כנראה הפריעה לו בזמן שהיה במהלך קרב עם
הבחור הזה והסיחה את דעתו. היא שנאה את עצמה ואת הכוחות שלה,
שהכזיבו אותה ולא הצליחו למנוע את מותו של האדם שהיה המשפחה
שלה במשך 5 שנים.
בעיניים מלאות דמעות, היא ראתה פסלון של חתול עומד על השידה של
אביה. היא שלחה יד והרימה אותו באוויר, מתייפחת עוד יותר
בהבינה שכוחותיה פועלים. ידה נשמטה, הפסלון התרסק על הריצפה
ברעש.
היא לא יכלה להספיק לבכות, כל גופה התעוות בכאב, בעודה מצמידה
את החולצה חזר חזק אל ליבה.