ושוב הגיע יום שלישי, השעה רק שש בבוקר ואני כבר עירני לחלוטין
ובידי הקפה של הבוקר, זה שאני לרוב שותה כחצי שעה עד שעה מאוחר
יותר, אבל לא היום. היום כאמור יום שלישי.
כן כן, אותו יום שלישי לו אני מחכה כבר שבוע, בדיוק מיום שלישי
בבוקר שלפניו.

כעבור חצי שעה, אני כבר ניצב במפתן הדלת, רחוץ ומגולח למשעי,
לבוש במיטב מחצלותיי, הנעליים האיטלקיות החדשות שקניתי שחורות
ומבהיקות מתמיד, על פרק ידי מנצנץ שעון יוקרתי שקיבלתי מאבא
ליום ההולדת האחרון והאוויר סביבי מתבשם בניחוחות האפטר שייב
והדאודורנט.
עודני עומד במפתן, נושם את אוויר הבוקר הקריר והרענן, מסרק את
שיערי ביד בוטחת, "מכניס" את הכרס הקטנטנה ונושף בחיוך מרוצה,
אכן יום שלישי הוא זה.
בצעד בוטח אני שם פעמיי לכיוון תחנת האוטובוס של קו 38 ושאר
קווים העושים את דרכם לעבר חיפה. הליכה קצרה של כעשר דקות
ואפילו האור האדום ברמזור שתמיד מופיע כאשר אני עומד לחצות
אינו מצליח להטרידני ולקלקל את מצב רוחי, אדרבא, אני אף מסייע
בידה של זקנה זו או אחרת לחצות את הכביש, תוך השתדלות מוצנעת
להמנע ממגעה כדי שלא ידבק בי אותו "ריח זקנים" מטריד.
ובמהרה אני מגיע לי לתחנת האוטובוס המיועדת, השעה עודנה מוקדמת
ואוטובוס 38 הראשון יגיע רק בעוד כעשרים דקות, אך מצידי שיאחר
הוא אינו הסיבה לנוכחותי כאן... כלומר, הוא כן, אחרי הכל בו
אני נוסע, אך הוא אינו הסיבה לכך שאני נמצא כאן בשעה כה מוקדמת
בבוקר ואינו הדבר המעסיק את מחשבותיי כרגע. היא, לעומת זאת,
כן.

הבחנתי בה בראשונה לפני כשלושה שבועות, כשהקדמתי להגיע לתחנה
בעקבות הנחה, שגויה לחלוטין, שאוטובוס 38 יוצא לו בסביבות השעה
שש וחצי בבוקר.
האוטובוס, כאמור, לא הגיע, מה שגרם לי להודות על מזלי ה"טוב",
אלא שבאותו הרגע עדיין לא ידעתי עד כמה טוב הוא מזלי, אלא רק
לאחר דקות מספר, כשהיא הגיעה לכאן. איני יודע את שמה או לאן
היא נוסעת, כל שאני יודע הוא שאותה אישה הינה עדות מוחצת לפאר
היצירה. החל בשערה השחור הארוך, דרך פניה העדינים, עיניה
הכחולות בהירות המתבוננות בעולם בחשש וביישנות, אפה הקטן
והחמוד, שפתיה הדקות אך מודגשות העוטות תמיד מראה חושש ומודאג
והיישר לגופה.. או גופה!
צוואר דק וענוג, כתפיים עדינות, חזה לא גדול אך זקור ומוצק,
מותניה הדקים ורגליה החטובות - כל אחד מאברי גופה בנפרד, או
כולם ביחד כיצירת אמנות שלמה של טעם טוב וחן.

ואכן, חולפות כחמש דקות של ציפיה נוקבת ולבסוף, סוף כל סוף,
היא מגיעה, יפה מתמיד, אותן שפתיים שלה מוטות מטה ונראות כה
מודאגות ושבריריות עד שכמעט איני מסוגל לעצור בעצמי מלחבקה
ולנחמה והמדהים מכל - חזה שנראה בולט מתמיד, עטוי רק חולצה
קצרה ודקה ברוח החורפית מה שגורם לפטמותיה להזדקר מבעדו ודורש
את כל כח רצוני על מנת להפסיק לבהות ולסגור את פי הנפער
מעצמו.
היא מביטה סביבה, מחפשת מקום לשבת ואז נעצרת ומתיישבת... לידי.
אני מסיט את מבטי, משתדל שלא לנעוץ מבטים, תוהה אם גם היא
מסתכלת בי. חולפת כדקה של שתיקה מעושה.
"אממ, היי..." אני שומע לפתע את קולה, מתוק בחששנותו, מסתובב
לעברה ומגלה שאכן - היא מדברת אלי.
"היי! מה שלומך?" אני מחייך אליה, מרוצה מהטון הבוטח שיצקתי
בדברי למרות התרגשותי.
היא מחייכת אלי, אף על פי שעיניה מביעות עדיין את אותה הדאגה
החבויה.
"סליחה שאני מטרידה אותך," היא ממשיכה, קלילה מעט יותר "אבל
אתה נראה לי מוכר מאיפשהו..."
כעת אני מתאפק שלא לקרוא בקול, לגחך בחוזקה כלפי כל מי שזלזל
בי אי פעם, "שמתם לב?! היא, היא, מתחילה איתי!"
"אממ..." אני עושה עצמי נזכר, מגלגל את עיני כה וכה "אה! כמובן
שאני מכיר אותך!" היא עוטה פרצוף תמה ואני ממשיך "את הבחורה
שאני שאני עומד להזמין לקפה ועוגה."
עכשיו היא כבר צוחקת באמת, אפילו בעיניה. "אז אם אנחנו מכירים
כל כך טוב," היא עונה לי בחיוך "איך אני יכולה לסרב?"
שנינו עוזבים את התחנה ושמים פעמינו לכיוון מסעדה קטנה בסמוך
למקום, שם אנחנו יושבים ומשוחחים, בעוד הזמן חולף ללא שלאיש
מאיתנו יהיה אכפת כלל. בסיום הפגישה כבר אחר צהריים, וכאשר
אנחנו נפרדים היא מעניקה לי נשיקה מצלצלת על הלחי בצירוף מספר
טלפון כתוב בליפסטיק על מפית מהמסעדה...

"הכוסשל האמא הצולעת ש'ך!" פולט נהג חולף לחברו בכביש, קוטע את
הרהורי. שנינו עדיין יושבים בתחנה.
אני מעיף לעברה מבט בחטף ומגלה למורת רוחי שהיא כלל אינה
מסתכלת לכיווני, להפך, עיניה נעוצות בנקודה מסויימת בכיוון
ההפוך וראשה מופנה ממני והלאה.
נשימה מאוכזבת נפלטת מבין ראותיי, אך אז אני מבחין ברעד הקלוש
של ידה, ההולך ומתגבר, מה שקוטע את אכזבתי וגורם למבטי לנדוד
לעבר אותה נקודה בה היא בוהה ומבחין באדם, אם אפשר בכלל לכנות
את היצור המגודל ההוא כאדם, לבוש מעיל עור שחור שכמעט מתפקע
משריריו של הברנש, מכנסי ג'ינס קרועים, מגפי עור וחגורת ניטים
עבה. שיערו הארוך של התפלץ, מגיע עד מעבר לעורפו ומכסה למחצה
את פניו שנראות אדומות מזעם.
הוא מתקרב לעבר התחנה בצעדים גדולים ולפתע מושיט את ידו
לעברינו, כלומר לעברה וממלמל משהו שנשמע כמו "עכשיו תפסתי
אותך!"
תוך שניה בדיוק אני על הרגליים, מוצא את עצמי צועד הרחק
מהמקום. כולי אפוף רגשות אשמה ועם זאת, לעולם לא התיימרתי
להיות אדם אמיץ במיוחד.
או אז מכה בראשי ההבנה שהיא נותרה שם, לחסדיו של הבריון המאיים
ההוא, בעוד אני הסתלקתי לי בפחדנות שנראת מוגזמת מדי, אפילו
עבורי. או אז, אני מוצא את רגלי צועדות בחזרה לכיוון התחנה
ובחזי מפעמת נחישות משונה, כזו שלא חשתי מעולם.
אני מגיע בדיוק בזמן על מנת לראות את ידו מונפת אל על, מתכוון
לסטור לה בעוד שהיא מתכווצת בצד התחנה בפחד. תוך כדי שאני מנצל
את העובדה שהוא אינו מבחין בי או אינו רואה אותי כאיום, לופת
את פרק ידו שבאוויר וכאשר הוא מסתובב אלי בהפתעה אני בועט
במפשעתו בכל כוחי.
הבריון מתקפל וקורס על הרצפה ואני מנצל את העובדה שאינו יכול
לפגוע בי על מנת לבעוט בו פעמיים נוספות, בראש ובבטן, ואז
מתקדם אליה במהירות ותופס את ידה "קדימה, מהר! אין זמן לבזבז,
יש לי מקום שאנחנו יכולים לברוח אליו!"
היא אינה מתנגדת ובפרצוף אסיר תודה אוחזת בידי ורצה אחרי, מבט
לאחור מגלה לי שהחזה שלה נראה נהדר כשהיא רצה...

דמיוני המתקתק נקרע כאשר משהו נוגע בקצה ברכי. אני מטלטל את
ראשי ומסתכל כדי לגלות אותה, קרובה אלי יותר מבכל פנטזיה, ידה
האחת מלטפת את ברכי והשניה נעה באיטיות לעבר פני, מלטפת אותן
ויורדת במורד צווארי ולתוך חולצתי.
לפני שאני מצליח להתעשת היא כבר עלי, מנשקת אותי, ידיה מלטפות
את גבי ושיערי וידיי שלי, כמו היה להן רצון משל עצמן, מלטפות
את גופה, מסירות את חולצתה ואנחנו נופלים על הרצפה, אדישים
לסביבה, לאנשים הבוהים בנו, לקולו של האוטובוס המתרחק..

אוטובוס שלושים ושמונה המתרחק! אני נעמד בדיוק בזמן על מנת
לראות את חלקו האחורי של אוטובוס 38 המתרחק, פולט לעברי פיח
שחור ועשן מסריח.
"סליחה..." אני שומע לפתע קול מאחורי, מתוק יותר מכפי שדמיינתי
אותו מעודי "אתה יודע במקרה מה השעה?"
אני מסתובב, בוהה בגופה המושלם, בפרצופה המושלם, היא מדברת
אלי!
בתנועה מהירה אני מסתיר את ידי השמאלית, עונדת השעון, מאחורי
גבי, נועץ את מבטי ברצפה וממלמל "אמממ... אינלישעון... אניצריך
ללכת" ונמלט במהירות מהמקום בלי להביט לאחור, דורך בשלוליות
בוציות בצד הדרך ומלכלך את נעלי החדשות.