עובד בהחלקרח
אני פה חמש שנים מהיום שהקימו את המקום, בהתחלה עבדתי כסדרן כי
אני מאוד אוהב סדר וזה דבר מאוד חשוב לי אישית בחיים, אחרי זה
בגלל שהיו פה כמה תאונות מינו אותי רטרואקטיבית לאחראי בטיחות.
הם חכמים גדולים פה בהנהלה והם עשו את זה בגלל שהם פחדו
מהתביעה של הביטוח, אבל גם אני חכם ובגלל זה גם ביקשתי את
התוספת למשכורת בצורה רטרואקיבית, באתי להם עם כל התלושים
מתויקים לפי תאריך יורד, והם שילמו לי כמו טאטלה, העיקר שאני
ישתוק וישמור על הסדר.
התאונות הכי נפוצות פה בהחלקרח זה כריתת אצבעות, באים לפה מלא
אנשים מתלהבים שלא גלשו אף פעם, אפילו לא על סקטים ומתחילים
להשתולל, זה מילא, אבל הם נופלים ואז כשהם קמים (מדגים עם היד)
עובר עוד מתלהב במהירות וטלאח מוריד להם אצבע. הסכין של הסקט
מורידה אצבעות כמו חמאה, ומה שמצחיק שבגלל הקור והאנדרנלין יש
כאלה שאפילו לא מרגישים, בן אדם נופלת לו בוהן אמה קמיצה והוא
ממשיך כאילו לא קרה כלום.
כל חמש שעות עוברת מכונת הקרח על המשטח ותמיד מוצאים בפנים
איזה אצבע או חתיכה, יש אנשים שמהבושה אפילו לא נשארים
ובורחים.
שנה שעברה היה לנו מקרה מצחיק ששני אנשים נחתכו להם אצבעות ואז
אחרי שמצאנו לא ידענו איזה אצבע שיכת למי, זה אומר שלי וזה
אומר שלי, בסוף השוונו לפי טביעת האצבעות, אבל מאז אנחנו לא
לוקחים סיכונים (מושיט קדימה את ידיו המסומנות בטוש) כל אחד
שגולש מסמן את האצבעות שלו. סדר. זה מה שחשוב פה.

דיוויד שמש
השם שלי זה דיוויד ולא דויד. אבא שלי, נתן שמש, קרא לי ככה
בכונה בגלל ששם שאפשר לקרוא אותו מהסוף להתחלה מביא מזל טוב
וגם שומר שלא יקרו כל מיני אסונות כמו זה שקרה לילדה הזאת
איזבל, איזה שם זה איזבל אי אפשר בכלל לקרוא את זה אפילו
מההתחלה לסוף ומי שיש לו שם כזה זה סכנה איומה לציבור. איזבל.
בכל מקרה הקשר שלי לאיזבל מתבטא בזה שאני יושב לידה בכיתה ולא
בגלל שרציתי זה דווקא המורה החליטה במסגרת פרויקט נגד אלימות
בבית-ספר, היא שמה ביחד את כל האנשים ששונאים אחד את השני הכי
הרבה מתוך כוונה שהם יהיו חברים. אני ואיזבל בחיים לא נהיה
חברים פעם דווקא היינו אבל עכשיו שהיא שמה חזיה היא מסתכלת רק
על ילדים מכיתה זין, בגלל זה איחלתי לה שתמות או שלפחות שיקרה
לה משהו רע, אני יודע שגם היא איחלה לי בחזרה, אבל לי קוראים
דיויד ולה איזבל ולקללה שלה לא היה בכלל סיכוי. מסכנה. אבל
מגיע לה.

אמא
אני חושבת שילדה זה כמו צמח שקונים במשתלה, יודעים באופן כללי
איך הוא גדל, כמה אוכל הוא צריך, איזה מחלות יכולות להיות לו
ואיך לטפל, רק אין הוראות מפורטות למקרה דיכאון. הילדה שלי היא
כמו צמח, לא מדברת ולא מספרת כלום. הלכה לה האצבע, לא הוציאה
מילה, לא אמרה כואב לי, לא אמרה אמא לא איה, רק שתקה. איזבל,
מה יש לך ? על מה את חושבת ? מה את רוצה ?
מאז התאונה רואים  אצלה רק את העיניים, כל מי שמסתכל עליה זוכר
את העיניים שלה, הם לא זזות ימינה ושמאלה אלא לעומק, האישונים
נפתחים ונסגרים כמו מצלמה אל תוך הנשמה. את הלב שלי הייתי
עוקרת ונותנת לה, שרק תדבר שתגיד לי משהו, והיא אפילו לא
ממצמצת לכיוון שלי, והיא כבר לא ילדה, חצי אישה, מסתכלת על
בחורים מפחידה אותם, כל אחד שבודק אותה ישר מסתכל על תאריך
הלידה לבדוק שזו לא טעות, היא חושבת שהיא מסכנה, אני מסכנה,
אין לי נחמה.

הילדה מחדר שלוש
יש לי שם אבל כולם קוראים לי הילדה מחדר שלוש, כל הפנים שלי
שרופות וזה קרה ביום הזיכרון לא של חללי צה"ל אלא של השואה
והגבורה. כל מי ששומע שנשרפתי ביום הזכרון לשואה חושב שזה
מהלפידים או מהטכס אבל בכלל התאונה היתה בים, התפוצץ לי בפנים
ספרי דיאודרנט של חברה שאסור להגיד את השם שלה בגלל התביעה.
בגלל שהפנים שלי שרופות כולם חושבים שהייתי יפה לפני זה ואף
אחד לא יודע שלא, הרבה אנשים באים לחדר שלי ובגלל שאני לא
מדברת הם חושבים שאני כמו איזה קדושה, מספרים לי כל מיני
סיפורים, מבקשים בקשות ואפילו תולשים לי מהשיער בשביל קמעות.
אישה אחת ביקשה שבעלה ימות וישרף בגלל שהוא בוגד בה, אישה אחרת
מביאה לכאן כל הזמן את הילדה שלה שחסר לה אצבע כדי שתראה שאני
יותר מסכנה ממנה ולא תרחם על עצמה.
אחרי שהם הולכים אני עושה פרצופים. בלב.
אני עושה פרצוף מצחיק פרצוף עצוב, פרצוף כועס ופרצוף רציני,
הפרצוף המצחיק הכי מוצלח ואם אף אחד לא מסתכל אני יכולה לחשוב
אותו כמעט דקה, הפרצוף הכועס והרציני נראים אותו הדבר ואת
העצוב אני שומרת לרגעים מיוחדים, כמו למשל לכאלה שנכנס האח של
המחלקה לבקר אותי.

אח
שם מצחיק למקצוע, אח, ואני בכלל בן יחיד.
להורים שלי אין ילדים חוץ ממני והם גם לא רצו, אבא שלי היה
אומר "אני מסתכל על החברים שלי, ילד ראשון מתלהבים משקיעים
קוראים לו סיפורים שולחים אותו לחוגים, אבל כשמגיע הילד השני
מתעייפים, לא מחנכים וככה הוא גדל פרא, מה שיוצא שהילד השלישי
הוא כבר חצי עבריין כבר ברגע שנולד, אצלי זה לא יקרה, יהיה לי
ילד אחד אבל מחונך", זה הדבר הראשון  שכולם אומרים עלי שאני
מחונך. וגם מסודר, מנומס, רק מה ? מוזר.
יודע איך להתנהג, יודע אנגלית וצרפתית,  למדתי כינור ופסנתר,
גיטרה לא, "גיטרה זה לפושתקים", אבל מה אני בסוף ? אח. לא עורך
דין או רופא, החיים קנטרו אותי, צוחקים. אין לי איזה פגם בולט
אני אפילו נאה, אבל בגלל שגדלתי לבד לא יודע איך להתנהג עם
בנות, זה לא מלמדים בשיעורי פסנתר, יודע לפתח שיחה אבל לא
להגיע לעיקר, סחור סחור, סחור סחור. כל המוזרות נדלקות עלי,
בחורות עם פסיכוזות, נרקוטיות, בולמיות, ילדות שרואות בי גיבור
שלהן, מבוגרות שחושבות שאני יהיה ילד בשבילן, בחורים שאוהבים
גברים, וגברים שאוהבים בחורים, ואין לי לאן לברוח, הרי בסך הכל
אני אח.


עובד טלויזיה
כבר עשר שנים אני מופיע בטלויזיה ואף אחד לא מכיר אותי, האמת
היא שזאת הפעם הראשונה שמצלמים את הפנים שלי ובגלל זה אני מאוד
מתרגש והקול שלי רועד, בחיים הקול שלי לא רעד, אני הייתי
ממקימי "פסוקו של יום", הייתי היד שמחזיקה את המקל והקול שקרא
את הפסוקים. יד וקול, עשר שנים את הנשמה קרעתי, ופרצוף לא
צילמו, אפילו כתובית קטנה:  "יחזקאל אברהמי-  קול ויד" גם זה
לא שמו, ומה בסוף ? זרקו אותי כמו כלב, למה ? בגלל שהאצבעות
שלי זקנות, לא אסתטיות לטלוזיה, הקול בסדר, אבל האצבעות על
הפנים, שיערות מקורזלות ופטריות מתחת לציפורניים. אבל אני לא
עשו אותי באצבע הבאתי לאולפן את הילד שלי אמרתי הוא יחזיק את
המקל יש לו אצבעות יפות, חזקות עם קלאסה, היו לו אצבעות יפות
אבל גם בעית קורדינציה, דפק לי את פרשת "לך לך" ,ובגלל זה
העיפו אותי, ועכשיו אני פה בבית חולים, קורא לצמחים בשכר
מינימום.


מוכר צעצועים
איך בן-אדם מתגלגל בחיים, אני היתה לי אימפריה, "צעצועי
מלניק", לא היה ילד שלא ידע את השם שלי, מגדרה עד חדרה היו
באים קונים, בערמות.
הייתי מוכר הרבה, ובזול, צעצועים כמו של פעם. בלי בטריות ובלי
פלסטיק. צעצועים עם משקל, שמעבירים מילד לילד במשפחה. חיילים
קטנים שאפשר לעשות איתם שעות של מלחמות, בובות מעץ בוק עם
שיערות אמיתיות, ורעשנים, מלא רעשנים, בשלושה גדלים, גדול,
ענק, והכי ענק שזה חמש קילו מברזל ועץ, שתמיד לקחו למשחקי
כדורגל.
היה עשר, עד הדרבי של תשעים וארבע. לאוהד משער שבע ירדו שתי
אצבעות מהרעשן של החמש קילו, הכניסו אותי שלושה חודשים בפנים,
ועוד קנס של מאה אלף. גמרו על העסק, הייתי צריך למכור הכל.
חבל.
דווקא היה משחק טוב.
נגמר שלוש - אחת.