אני מתגעגע לסלט וולדורף של 'בית מבטחים' בזכרון יעקב של תחילת
שנות השמונים.
אני מדמיין את התפוחים הלא מקולפים מתגלגלים בפה עם הסלרי
והאגוזים כשהארומה של המיונז רובצת לי בנחיריים. שנים חשבתי
שהאוסטרוהונגרים היו האבות הביולוגיים של אותו סלט, לא יכול
להסביר למה, הרגשה שרדפה אותי. עד אותו לילה שטוף כוכבים
כשביקרתי את בוריס בחומוסיה שלו.

בדרום ת"א בחומוסיה של בוריס כתוב בתפריט שיש סלט וולדורף.
כל פעם שאני רוצה להזמין את הסלט, בוריס מהנהן בראשו ומביא לי
ארבעה תפוחים חתוכים עם צלוחית דבש בצד.
רוזינה אישתו מנסה כבר שנים להסביר לו שזה לא סלט וולדורף וראש
השנה יש רק בראש השנה, אבל הוא, עסוק בבניית ספינות טרופות
בבקבוק.
פעם כשבוריס היה שיכור אישתו סיפרה לי את הסיפור האמיתי מאחורי
הסלט, בוריס מקיא לתוך החומוס ואישתו רוזינה מקיאה לי לאוזן את
הסיפור האמיתי.

1920, ניו יורק, מלון אסטוריה.
הנס בארפרנגר, שף שוויצרי עם מבטא גרמני, מתעלל במתלמד שלו,
דורף סמית'וביץ', יהודי ממוצא ליטאי שחסך כסף ללימודי הבישול
אצל השף הנס.
היה זה בוקר לחוץ במלון אסטוריה, השולחנות היו מלאים תיירים
נלהבים שלא הסתפקו בחצי פנסיון, נערי המעלית עבדו שעות נוספות,
מנקי הכלור של הבריכות לא עמדו בעומס ויש סיפורים על פקידת
הקבלה שעד היום אני לא יודע אם זה נכון.
רוזינה הזאת, שנייה אחת שבעלה מקיא לחומוס והיא כבר הפכה
לפסטיבל מספרי סיפורים.
הנס היה ידוע בזכות שטרודל התפוחים האוטודידקטי שלו. האמת היא
שהיה זה מבחן הקבלה שלו למלון, גם מבחן הקבלה שלו לבית הספר
הגבוה לבישול של שוויץ, ככה גם הוא היה מתחיל עם בחורות, הנס
והשטרודל אחד הם. הנס חב את חייו לאותו שטרודל תפוחים שהפך
אותו ממקלף תפוחי אדמה בסיפון של אוניית דייג, לאחד מגדולי
השפים של התקופה.
"שלוש פעמים שטרודל תפוחים" צעק הנס לדורף חסר האונים, "מ..
מ.. מיד אדוני" השיב בגמלוניות דורף האומלל, אחת ושתיים, עמל
דורף על הכנת השטרודל הראשון, קלף את התפוחים, חתך אותם
לפרוסות מרובעות שוות בגודלם (שני סנטים האחת) פיזר את אבקת
הקקאו נטיפים נטיפים, בזק את הלומת הלבנדר, הרתיח את הסוכר
בתיזמון של שבע שניות בדיוק (הוא יודע מה קורה למי שעובר את
שבע השניות) ולפני שהנס הספיק להגיד ג'ק רובי... השטרודל עמד
על דלפק ההגשה מהביל ורוטט, כמו בספר שאותו כתב הנס ("אני הוא
השטרודל האנושי").
חיש מהר חזר דורף לעמדת האפיה וחזר על אותן הפעולות בדיוק,
חתך, פיזר, בזק והרתיח, הכל דפק כמו שעון שוויצרי, רק שבסיפור
זה, מישהו שכח לכוון את השעון...
דקה אחת, דקה אחת של איחור, לפעמים גם זה יותר מדי...
"איפה השטרודל שלי?! איפה הפריקינג שטרודל שלי?!! ידעתי שאני
לא צריך לתת לציפורניים המזוהמות שלך לגעת במתכון הגאוני שלי"
"א... א... אבל זה מוכן, זה מתקרר, אפשר פשוט להוציא את זה"
"מתקרר?! הגופה שלך תתקרר אחרי שאגמור איתך, יהודי מלוכלך
שכמוך, השטרודל הזה מת! הוא לא קיים, אני לא אוציא שטרודל
שיושב על הדלפק דקה אחת אחרי שאני ביקשתי אותו"
"אני לא מבין מה יש לך... השטרודל מוכן"
"מוכן?! אני אראה לך מוכן! חזיר יהודי שכמוך, זה לא מוכן! זה
אשפה, אשפה כמוך וכמו העם שלך! את זה אתה תגיש בארוחות השבת
המפוקפקות שלכם ליד האבא שלך עם הזקן המרופט שלו, על סכין
גילוח לא שמעתם?!"
הנס מיוזע מתנשף בכבדות לוקח את השטרודל ומטיח אותו בפרצופו של
דורף ההמום, "ועכשיו תכין עוד שניים ותעשה את זה מהר, אתה לא
רוצה לראות אותי כשאני עצבני".

דורף דמם, לא הוציא הגה, הוא ניקה מעליו את שאריות השטרודל
ופסע בצעדים חרישיים אל העמדה, אותה עמדה שהיה מוכן לתת את
חייו עבורה, עבורה ועבור כל אדם עם כמה לירות שמזמין מנה במלון
המסעדה.
דורף הרגיש מושפל, מחולל וידע שזה הדבר האחרון שמגיע לו, הוא
דורף שימים כלילות עובד וחותך ומפזר ובוזק ומרתיח (ולפעמים
אפילו מזקק). הוא לא יסבול שידברו אליו ככה והזקן של אבא שלו
לא מרופט, הוא חופף אותו מדי יום. יהיה השף הדגול שיהיה, מישהו
צריך ללמד את הנס לקח.
דורף לא ידע את נפשו, מחד חובו למקצוע מחייב אותו למלא אחר
ההוראות, מאידך התיסכול וההשפלה גברו על כל יצר רציונלי.
דורף החליט לעשות מעשה, "אני אכין את השטרודל שלך" אמר לעצמו,
"אבל הפעם אני אוסיף כמה רעיונות משלי".
דורף לקח בשתי ידיו מספר תפוחים, הפעם גמל בליבו, לא אקלף
אותם. דורף קרע את התפוחים בהתקף חימה אימפולסיבי כאילו הנס
הוא זה שנמצא בין ידיו החשופות.
הגיע תורה של אבקת הקקאו, אף פעם הוא לא אהב קקאו, הוא פתח את
המקרר ולקח את הצנצנת הראשונה שראה, רצה הגורל והייתה זו צנצנת
מיונז.
דורף בזק את המיונז על שיירי התפוח (או מה שנשאר ממנו). ריחו
החריף של המיונז עלה באפו, ובאותו הרגע ידע דורף שאם לחופש יש
ריח, אז זה חייב להיות הריח הזה.

צמרמורות של עונג פשטו בגופו בעודו מחרב את המתכון של הנס,
כשבזוית עינו הבחין בשק אגוזי המלך.
דורף נזכר בדבריו של הנס שדרש מעובדיו להקפיד שלא להשתמש ביותר
מעשרה עד שנים עשר אגוזים פר מנה, כי טעמם כה אקסקלוסיבי
ומחירם כה יקר. "מצידי אתם יכולים לפזר אגוזי לוז על הגיבנת
הבלויה של האמא שלכם, בבתים המעופשים מהם באתם" נהג לומר.
דורף חיבק את השק וכמוכה טירוף קרע אותו בשיניו, שבאותו רגע
נתון נראו כשיני חיה פצועה. אגוזים התעופפו לכל עבר והמטבח
נראה כמו שוק הפרחים באמסטרדם כמה שניות אחרי שמחתרת טטרנית
ביצעה פוגרום שכותרתו הייתה: "אם אנחנו לא יכולים להריח את זה,
אז אף לא יריח פה כלום".
מעבר לאשנב ההגשה, שמע שני מתלמדים מדברים ביניהם. "הבט, אני
לא עושה לריקרדו מה שריקרדו לא היה עושה לי..." ומשפט זה הידהד
במוחו.. עושה לריקרדו... עושה לרי... שה לר... סלרי!!! הרי זה
כ"כ פשוט, וכמו כתב חידה שנכתב ע"י השטן, נמצאה החתיכה האחרונה
בפאזל הבלתי אפשרי אותו הרכיב דורף, לבלי משים לב.
הוא ליקק את הסלרי ליקוקים אסורים והניח ברכות על התערובת
הנדירה שיצק קודם לכן, ובכל פרוסת סלרי שהניח, כאילו קילף עוד
קליפה מגופו, ובראשו שקט מוחלט, למעט צלילי חצוצרות רחוקים.

ההכנות הושלמו, אשמורת ראשונה.

"השטרודל שלך מוכן, אני מקווה שלא חיכית זמן רב" לחש דורף להנס
והניח את התערובת על הדלפק.
הנס תקע בו שתי עיניים מזועזעות והשניים נראו כמו נלקחו מסצינת
דו-קרב במערבון ספגטי נושן.
"איך יכולת?" שאל הנס בשבריריות של ציפור קטועת כנף "איך יכולת
לעולל זאת לשטרודל האלוהי שלי?" כרע על ברכיו, "האם אין לך
טיפה אחת של בושה, ואולי טיפה אחת של חסד??" החל להתפלש
בתערובת שלמולו..." וככה אני יפה בעיניך?? וככה אני יותר אנושי
לטעמך??" אמר ופרצופו נוטף מיונז וחתיכות סלרי..." יהודי חסר
בושה, השטן נמצא בקערה זו.. לוציפר בכבודו ובעצמו..."

דורף בלע את הרוק שהצטבר לו בחלל הפה,"אני רואה שאתה מסתדר יפה
עם המנה שהכנתי לכבודך, אתה יכול לקרוא לה על שמי... סלט
דורף", התמהמה עוד רגע או שניים ואמר, "סלט וולדורף.. זה כבר
נשמע לי יותר טוב..."  

"כזה היה דורף, וכזה היה הסלט שלו", חייכה אלי רוזינה בחום,
"דורף לא חסך בשום פרט, לא נתן להגיון להוביל, רשלנות שהיא
שלמות".

הטלפון של רוזינה צילצל, והרינגטון של הסדרה המיתולוגית קרובים
קרובים הפציע בדציבלים כאלה שאתה מרגיש שאתה ב'ויתק 9', ריח
הדרים נדף באסרטיביות מהמכשיר, פצצת תאורה צה"לית שוגרה
מהאנטנה ושתיים עשרה רקדניות מקבוצת המעודדות של דטרויט
פיסטונס הגיחו מן הצג (הן נראו עייפות ומצוברחות, כנראה בגלל
שזה מכבר הלכה האליפות).

רוזינה חייכה חיוך קפיטליסטי ובוריס ירד מאופני הכושר ניגב
הזיעה ניגש אל שולחני ואמר: "בשביל רוזינוצ'קה שלי, רק הטוב
ביותר".
רוזינה גערה בו שילך לכבות את הבויילר, הסתובבה אלי ואמרה שהיא
לא מבינה בדור השלישי, היא מבחינתה הייתה נשארת בטלפון חוגה,
ושאם זה לא היה לצורכי מס היא לא הייתה מכניסה טלפון נייד
הביתה, לאוטו כן, אבל הביתה בחיים לא.

ואני ישבתי בפינת החומוסיה וחשבתי לעצמי שתמיד זה ככה, הדורות
הבאים מעפילים על הדורות הקודמים, הערוץ השני זיין את הערוץ
הראשון, הדור השלישי מחק את הפלאפונים בגודל טוסטר,
וגם הגרמנים ירו לעצמם ברגל.
הרייך הראשון והשני די הופלו לעומת השלישי, הוא קיבל את כל
תשומת הלב כאילו לא היו פה לפניו. כאילו שההיסטוריה של מזרח
אירופה התחילה ב-1933 כשהיטלר עלה על הבלקון.
זה די מפתיע כי בדרך כלל סרטי המשך נכשלים, קחו לדוגמא את
"שכחו אותי בבית 2" - מקולי קולקין כבר לא כזה ילד ורוב הסרט
הוא לא מגולח ונראה מסטול, כנראה הבעיות בבית היו קשות, ההורים
שלו עסוקים בלריב על הכסף שהוא הרוויח והוא עסוק בלברוח מהאיבר
השחרחר והמדלדל של מייקל ג'קסון. אח מקולי מקולי, לו היית
צפת... בטח מייקל ג'קסון היה ראש פינה, יושב למרגלותיך ומנגב
לבנה.
לפחות הוא בחיים, אמנם עם סיוטים אבל בחיים. את זה לסופרמן כבר
אין, ואתם חייבים להודות שזה די אירוני, שדווקא סופרמן מצא את
עצמו בסופו של יום על כיסא הגלגלים, יונק מקשית מחית תפוחי
אדמה תפלה.
ארבעה סרטים הבן אדם הזיז מגדלים, חסם מפלים, השבית מטוסים
ואחרי כל זה עוד היה לו כוח להראות ללויס ליין מזה גוד טיים...
אז סיבוב מזופת באיזה רודיאו של רדנקס וזהו? זה סוף הסיפור?
והרשימה ארוכה: "ניפגש בסיבוב 2", "מת לחיות 4", "אבא גנוב 3",
"מותק הילד התנפח" וכו' וכו'.
אבל כשחושבים על זה, הרייך השלישי הוא לא הסיקוול היחיד
שהצליח, הרי זה יהיה אי צדק מוסרי ובורות קולנועית להתעלם מסרט
כמו "סיוט ברח' אלם 6" - כשגיבור הסרט ספנסר מעשן איזה חתיכת
צינגעלעך ומשחק בנינטנדו ולפתע הוא מדמיין שפרדי קרוגר הוא
דמות במשחק, והוא ממש שומע אותו נוזף בו שלא הזמין אותו
לבוף...
ובאמת שאי אפשר להשמיט את מקומו של גדול סרטי ההמשך, צבי
הנינג'ה 4, זה הסרט הכי גדול שלהם ולא בגלל העלילה, גם לא בגלל
הפעלולים, אפילו לא בגלל אפריל אוניל, אם תשימו לב באחת הסצנות
הם מזמינים פיצה משפחתית וסלט וולדורף כתוספת.

כבר התחיל להחשיך והחלטתי לגרור את עצמי ואת כאב הבטן שלי
למקום אחר, בדרך החוצה עברתי על פני בוריס שישב ערום על כיסא
בארים גבוה וניגן באקורדיון שירים של פרנק סינטרה.

אני מתגעגע לסלט וולדורף, לא אכפת לי שזה לא יהיה מבית מבטחים
בזכרון יעקב של תחילת שנות השמונים, ברגע זה אתנחם בוולדורף
סינטטי מקופסא, כזה שקונים בסופרמרקט שפתוח עשרים וארבע שעות
רצוף.