כל הדרך הביתה לא יכל שלא לחשוב עליה, אך הוא ידע שאין סיכוי,
אפילו לדבר איתה אסור לו, נזכר כששמע בראשו את קולו של הבוס
"קיבלת את העבודה אבל תזכור שאסור לך לנהל שום קשר עם החברים
במועדון, הם אנשים מכובדים ולא אוהבים שמטרידים אותם..."
למחרת, אותה בריכה, אותו חום, אבל הפעם הוא זכר שאסור לא
להסתכן שוב ולהיכנס למים, בדיוק באותה שעה, למרות שלא בדק
בשעון, היא נכנסה לבריכה עם אותה מגבת לבנה, הפעם הייתה היא
שלא הורידה את מבטה ממנו, היא התיישבה על שפת הבריכה, כאילו
מחכה שיבוא וישב לידה, 'סתם עוד מליינית מפונקת' חשב לעצמו אבל
העיניים שלה לכדו אותו, הוא התקרב והתיישב עם הרגליים במים.
"מאי בולד" הציגה את עצמה ושלחה יד ללחיצה, "בולד?" שאל בתדהמה
קלה כשלחץ לה את היד "כן, הבת של ..." אמרה בהתנשאות קלה 'יופי
מכל המלייניות נדלקת דווקא על הבת של בעל המועדון' נזף בעצמו
ומיהר להציג את עצמו "עידן", היא נראתה מרוצה, נעמדה וקפצה
למים.
השיער שהיה מקודם גלי במקצת התיישר וגופה נצץ בשמש "אתה לא
נכנס?" שאלה "לא" ענה ועמד לקום, היא תפסה את רגלו והסתכלה
לתוך עיניו "בוא..." אמרה וחייכה, הוא לא יכל לעמוד מול החיוך
הזה, העיניים האלה, "מאי..." ניסה להתנגד ולפני שהספיק להשלים
את המשפט היא התרוממה על שפת הבריכה ונישקה אותו נשיקה קטנה
וחייכה, קיבלה חיוך חזרה והוא נכנס למים.
"מאי!" נשמעה צעקה, הוא זיהה את הקול, 'הלכה לי העבודה' חשב
כשראה את פרצופו המאיים של הבוס, אבא של מאי, "מה?" שאלה בקול
מתחנחן "תצאי מהידיים של נער הבריכות בזה הרגע!" היא הביטה בו
במט מזועזע מעט ושואל הרבה אבל לא השתחררה, עברו כמה שניות
שנראו כמו נצח והיא יצאה מהמים כשהוא אחריה "אין לך למה לבוא
מחר!" שמע את קולו של הבוס אבל זה כבר לא שינה לו הרבה...
רק אחרי שבוע הוא הגיע לקחת את המשכורת שלו מהקאנטרי, דאג
להגיע בשעות שאף אחד לא יראה ולא ידע שהיה שם חוץ מהמזכירות,
את פרצופה המאוכזב של מאי הוא לא יוכל לסבול פעם נוספת, "תמתין
בבקשה" אמרה המזכירה כשעזבה אותו לחכות במסדרון הלבן לבדו, הוא
שמע לחשושים מסוף המסדרון והמזכירה חזרה עם מעטפה לבנה בידה
"בבקשה עידן" אמרה בחיוך, "תודה" השיב לה ויצא מהמשרדים לכיוון
השער הלבן והגדול, הוא שמע צעדים מאחוריו אבל לא שם לב אליהם
באותו הרגע, זוג ידיים דקות תפס אותו מאחור וחיבק אותו, הוא
הסתובב, היא עמדה מולו עם אותן עיניים ואותו חיוך, "התגעגעתי"
אמרה לו, "מאי אי אפשר..." ושוב לא הצליח לסיים את המשפט, היא
קטעה אותו בנשיקה.
"את רק ילדה מפונקת שרוצה לקבל את מה שהיא לא יכולה" אמר
בקשיחות שהזכירה לו את אביה של מאי, היא תלתה בו מבט עצוב וכבר
התכוונה לשחרר את החיבוק אבל נעצרה כשהוא נשק לה, נשיקה
אמיתית, "אבל אפשר לנסות" אמר "אפשר לנסות" הסכימה.
