אם הייתי יודעת, ודאי הייתי אחרת.
אם רק הייתי מסתכלת, הייתי רואה בבירור שכל כך כואב לך.
היום הסתכלתי עלייך. מסביבנו כל כך הרבה, ובתוכי זורם לו נהר
של צמרמורות.
את לא נראת טוב לא כמו פעם, את לא מחייכת בכל שנייה פנויה, לא
כמו שהיינו ביחד, ואני יודעת שאת מתגעגעת. אני נקרעת בתוכי,
אני יודעת שלא טוב לך, אבל אין לי כל דרך לעזור לך.
עוד 30 יום אני מתגייסת, התאריך שקיווינו ביחד שלא יגיע.
ידענו שזה יהיה הזמן להיפרד. לא חשבתי שזה יהיה קודם, לא חשבתי
שכך זה ייגמר. קמתי בבהלה לעוד בוקר של סיוט בלעדייך. קמתי
וחיפשתי אותך לידי, ראיתי אותך שם כל כך אחרת, כל כך שונה.
זוכרת כששאלתי אותך מה אני אוכל לעשות כדי שתהיי מאושרת? כדי
שתהיי אתי? ואת ענית: "או להעלים את העולם, או לחכות 3 שנים".
לא יכולתי לעשות כלום, אז נעלמת למקום ששאלות כל כך רבות עליו
נשארו בתוכי ללא מענה. וכבר כולם מתחילים לדעת, מדברים על זה
בכל המושב. אני יודעת שרע לך ,אבל אני לא יכולה לעשות כלום כדי
שתהיי מאושרת...