יושבת מקופלת בפינת החדר עכשיו אין בה כבר כלל אור.
הגוף שלך כואב,המסע עוד מעט נגמר.
ואת מחבקת אותה חזק כדי שהיא לא תברח.
אוחזת בראשה מביטה בעינייה ומסתכלת מקרוב
את מכירה כל פרט, את זוויות לחייה העגולות, עיניה החדות,
הקמט בין האוזן לשפתיים כשהיא מחייכת,
את מביטה שוב את יודעת שמחר היא לא תהיה כאן וגם לא ביום
שאחריו את יודעת שאת כל כך תתגעגעי.
"אנחנו כל כך קטנות," היא לוחשת
"כל כך קטנות בעולם שכל כך גדול עלינו ואני כל כך אוהבת אותך
וכל כך כואב לי," היא מזכירה לי את הסיטואציה.
"שוב הגענו למיטה," אני ממלמלת לעצמי ובזווית העין אני רואה
אותה כבר בוכה.
"שוב נכנענו לעצמנו שוב לא היינו יכולות להיות 'חברות
רגילות'," הדמעות הוכפלו ונטפו על הכרית.
"אני לא רוצה אותך חברה רגילה אני אוהבת אותך יותר מכל דבר
בעולם הזה," אמרתי בקול צרוד.
היא התחילה להתלבש לא מצמצתי כדי לא לפספס שנייה של מבט.
היא לא הופיעה למחרת וגם לא ביום שאחרי היא לא ענתה לטלפונים
ולא השיבה כששאלתי "למה?" היא לא החזירה לי הודעות וגם לא
הראתה שום רגש למכתבים! אני יודעת שהיא בוכה כל לילה.
אוליי הייתי צריכה להילחם אולי היא הייתה יכולה להיות "חברה
רגילה"

"לא מצמצתי לרגע ידעתי שמחר היא כבר לא תהיה שלי..."