עכשיו שנדמה כאילו שוב הכל מפריד בין שתינו שאצלי הרגש עדיין
במצב קיפאון והדחקה - נדמה כאילו את בעולם הפסטורלי שבנית
לעצמך, ואני שפתאום נכנסתי לדמות האדישה חסרת הרגש וההבנה שאני
כל כך לא היא ואפילו גם לא ממש מחבבת אותה.
אבל אולי עכשיו כשאת כבר לא בסביבה וטלפון ממך זה דבר כל כך
רחוק, דווקא ככה אולי נצליח! אז מה עכשיו? שאלה ששאלתי את עצמי
לא פעם, את הבנת יפה מאוד כשאמרתי את המילה "זהו..." שאלת שוב
ושוב למה התכוונתי אבל שתינו הבנו את משמעות הסוף, הסוף הלא
ברור הזה, הסוף לדרך כל כך קשה ומדהימה איתך ילדה אהובה
שלי...
אני נזכרת עכשיו בזמן שרציתי שתשנאי אותי - עוד ניסיון להקלה
בכאב הייתי כל כך גועלית ואילו את עם שרביט הקסם שלך בלי הרבה
מילים ועם כל כך הרבה סבלנות והבנה, פשוט ריפאת הכל, השכחת את
כל הרע ומילאת את כולי במשהו כל כך שמח. יפה שלי, אני כל כך
מבקשת שתשמרי על עצמך גם כשאני לא אהיה כל כך בסביבה, שתזכרי
שאלו החיים שלך ואף אחד לא יטפל לך בהם, אף אחד לא ישנה,
ישפיע, יוסיף, אף אחד לא באמת יוכל להיות שם אם את לא תהיי שם
- אם את לא באמת תרצי. אין לי הרבה מושג מה באמת באתי להגיד
במכתב הזה אולי פשוט כי זה לא נתפס לי שלא דיברנו ברצינות כבר
שלושה ימים!!! ולכתוב לך נותן לי הרגשה כל כך קרובה
..."תתגבר תתגבר כך אומר לי הקול, להיפגע וליפול כל אחד יכול
לכולנו מותר להיות חלשים רק לא לעצום עיניים לא לעזוב ידיים גם
בימים קשים (את לא תעזבי לי את היד לעולם את תמיד תשארי שם
ואני אשאר כאן תמיד גם כשלפעמים זה יהיה כל כך רחוק) אוהבת כל
כך
החזקתי פרח לכיוון הרוח ושאלתי אותו "למה"
אני חושבת שהוא ענה לי... לפחות יותר ממה שאת יכולת.
