הוא מגיע הביתה, מסובב את המפתח בתוך חור המנעול. חריקה ישנה
ומוכרת והוא בפנים, בחורבה שהיא חייו.
קראוון ישן, בערך 25 מטר רבוע, עמוס בחפצים שאגר במשך הזמן
ושברובם הוא לא משתמש, לא השתמש וכנראה שגם לא ישתמש. במרכז -
ספה ישנה עם כיסוי כתום שמוכתם בכמה מקומות. בירה, שומן, קפה
שנשפך, חברבורות המשדרות לכל מי שיביט כי בבית הזה חסר מגע
נשי. שולחן קטן מעץ שכבר ידע ימים טובים יותר ועליו פחית ריקה
של בירה מקומית ושלט לטלוויזיה המקרטעת. הרבה ערוצים, כלום
לראות בהם. פעם כשעוד ראה טוב העדיף לקרוא ספרים, אבל אין לו
כסף למשקפיים חדשים.
במטבח - אי סדר שכבר מזמן לא זז. ציוויליזציות של חרקים קטנים
ומעופפים שנלחמים ביניהם על כל שארית בכיור, על כל צלחת מרוחה
בשאריות של חרדל או חומוס. בונות ערים זעירות בין הררי הפסולת,
מונומנטים לאל הרחמן והרחום שלא שוטף כלים כבר שנתיים.
בצד השני - מיטה עם כמה בגדים מקומטים, שטיח מפוספס שהוא לא
זוכר בכלל מאיפה הביא, במקומות מסוימים כמעט לא רואים את
הפסים, אבל הוא זוכר שהם עוד שם.
הוא מוריד את מגפיו, פותח את המקרר הישן והמלוכלך שלו, משב
נעים של קור לפנים אחרי 10 שעות של עבודה בחוץ, בחום, במחסן.
הוא מוציא בירה ומתיישב כשפיו מתעוות בצורה שכנראה הייתה פעם
חיוך. זה השיא של היום שלו. כל יום.
הבירה מרה וצוננת ושוטפת איתה את כל עמל יומו. זה בהחלט לא מה
שהוא תכנן לעשות, מה שהוא חלם להיות. עד לפני כמה שנים עוד הכל
נראה מבטיח. היום כבר אין בו תקווה והוא לא חש מחסור בה.
כשסיים ללמוד, לפני 7 שנים, היה אמור להפוך לעיתונאי צעיר
ומבטיח. דירה קטנה בדרום תל-אביב, מסיבות של הברנז'ה, זיונים
מקריים בשירותים של פאבים אפלים בנמל ואיזה סקופ או שניים
שיעזרו לו לגמור ת'חודש. אבל אז הוא פגש בחורה.
הבחורה הזאת, יאמר לזכותה, אהבה אותו והאמינה בו. כל כך האמינה
בו שדחפה אותו וויתרה על דברים שכנראה לא הייתה צריכה לוותר
עליהם, אבל בואו לא ניכנס לזה עכשיו, יש לו מספיק צרות גם
ככה.
כשהם נפרדו (בסוף זה תמיד נגמר ככה, אז כמה כבר חשוב מה שהיה
באמצע?), הוא נשבר. הכל נראה לו חסר טעם פתאום, תפל. הוא לא
רצה לגור יותר בת"א, הוא לא רצה להיות יותר עיתונאי, הוא לא
רצה ללכת יותר ברחובות המוכרים, להביט בשולחנות של בתי-הקפה
בהם ישבו כשעוד היה טוב, לחשוב עליה עם כל סימן, כל צליל, כל
ריח מוכר.
אז הוא עבר לכפר, קרוב לחדרה, ומצא שם עבודה במחסן.
זה רק זמני, הוא אמר לעצמו, רק כמה חודשים עד שיסתדר לי הראש
ואז אמצא עבודה נורמלית ואעבור למקום נורמלי. אבל לבדידות
וליסורים עצמיים יש גם אופי ממכר והוא לא עזב, ולא חיפש, ושקע
בתוך שיגרה מנוונת. כל יום היה קם בבוקר, שותה קפה, הולך
למחסן, מתעסק במה שהתעסק וחוזר הביתה, לקרוואן, חולץ מגפיו,
מוציא פחית של בירה מקומית מהמקרר המלוכלך והיא, מרה וצוננת,
היתה שוטפת את עמל יומו, נותנת לו הווה שהוא קצת יותר נסבל,
קצת פחות חרא.
כשהתעורר היתה זו שעת בוקר.
הוא לא הזדקק לשעון, היה קם כל בוקר באותה השעה, משפשף עיניים,
פולט אנחה מלאת משמעות ויוצא החוצה להסתכל על השמיים, מנסה
לנחש מראש מה שאין כל טעם לנחש, הרי גם ככה היום יהיה כמו
אתמול, כמו שלשום, כמו שנה שעברה.
שתה קפה, חבש את מגפיו ויצא החוצה, למחסן.
היום היה יום יפה, מואר, שמיים כחולים, להקת ציפורים עפה מעל,
פניה מועדות צפונה, מפלחת את האופק כמו חץ חי, לא שזה עניין
אותו.
באמצע היום התקשר אליו בעל המחסן, ביקש ממנו שיקפוץ לספק ממנו
הוא קונה דברים מדי פעם ויזמין כך וכך, וישלם כך וכך, ויכתוב
כך וכך בחשבונית.
אז הוא עולה על הטנדר, מתניע, נותן למנוע הקר קצת זמן להתחמם
ויוצא לדרך, נסיעה של 10 דקות.
הטנדר נכנס אל תוך החנייה רחבת הידיים. הוא מחנה מול הצפרדע של
הזבל, חתול ג'ינג'י מביט בו בפחד מהול בסקרנות. הוא מכבה את
המנוע, יוצא החוצה ונועל את הדלת.
אין לו הרבה מה להזמין היום, רבע שעה, עשרים דקות והוא בדרך
חזרה. הוא לא אוהב לבוא לפה, לא אוהב את המבט על פני האנשים
שמסתכלים בו, מלוכלך, מוזנח, אך מדבר בצורה כה רהוטה, כאילו
שמישהו אחר נשמע דרכו. כאילו שהוא שני אנשים.
ואז זה קורה לו - הוא מרגיש כאב חד בצד הגוף והכל נהיה חם
ושחור והוא נופל על הרצפה ליד הצפרדע והחתול בורח משם בריצה
מהירה, חסרת קול.
הוא מנסה לנשום אבל לא כל כך מצליח, כואב לו והוא מרגיש כאילו
מישהו לוחץ לו על הראש עם מלקחיים, הוא מנסה לצעוק לעזרה אבל
לא יוצא לו קול.
פתאום הוא מבין, הוא מבין שהוא עומד למות, והידיעה הזאת אינה
מעיקה עליו כלל, אינה גורמת לו לרצות להתנגד, להילחם על עוד
נשימה, על עוד חרחור. קצף יוצא מפיו והוא מעיף מבט אחרון על
הצפרדע הגדולה והירוקה, מחשבה אירונית עוברת בראשו - "חייתי
בזבל ומתתי בזבל." גופו מוותר ונרפה והוא עוצם את עיניו,
מתכונן למות, לסיים, סוף. |