רונן יצא מחדר האמבטיה, לבוש כמו אחד שהולך לצאת החוצה אל
המציאות המודרנית, מחייך כמו אחד שיש לו אחת. מבט אחרון למראה,
לקחת את התיק, והוא זז.
כמה מכוניות יש בחוץ... הוא שונא מכוניות. תמיד העדיף את
האופניים שלו, כי עם כל הפוזה, הקטע של זיהום אוויר די הפריע
לו. בכל זאת הוא הוציא סיגריה. "בשביל הדרך" הוא חשב.
התשיעית של בטהובן החזירה אותו אל המציאות המודרנית שלו.
"הלו?"
"מה, יא הומו, מה העניינים?" בקע קולו של יניב מהקו השני.
"נושם אוויר, מוציא עשן" ענה רונן בחיוך. כשאתה בן 20 ומסתכל
על המציאות המודרנית שהייתה שלך לפני חמש שנים, אתה לא יכול
שלא ללעוג לשירים של היהודים. פשוט אי אפשר. זה כמעט כמו ללעוג
ליהודים עצמם, שזה בכלל מצווה לפני ג'נבה!
"יא מסריח, רק עשן היא תריח ממך כל הערב!"
"אוי שיט... אתה צודק! לא חשבתי על זה, היא לא מעשנת!"
"עזוב אותך בנאדם, כנס לבית מרקחת, תרוקן בקבוקון שלם של הנוזל
מנטה השטני הזה אל הפה ותפגיז את עצמך בבושם הכי זול שתמצא או
שתטחן להם את אחד הטסטרים"
"ממש" רונן סינן אל הטלפון וביד השניה ניסה לשווא לפתוח את
הכיס של הארנק.
"אז זו הבעיה!" יניב צחק מהקו השני, "עזוב אותך שטויות,
ולנטיין יש רק פעם בשנה, פגוש אותי מתחת לבית שלה בעוד חצי
שעה, אני אתן לך 100 שקל, תחזיר בהזדמנות. אבל את מה שיש לך
אני מציע שתוציא על היגיינה ולא על סיגריות!"
"לא כדאי שאי פשוט אתקשר ואגיד שאני מגיע עוד שעה?"
"תגיד מה אתה חי בסרטים? עוד שעה היא כבר תהיה בעיר מוציאה את
העיניים לכל העולם ואחותו! תעשה מה שאמרתי לך, יהיה בסדר!"
"תודה בנאדם..."
"עזוב שטויות, אני לא שומע אותך רץ, רוץ!" השיחה נותקה.
לחלק מהנסיכות באגדות הייתה פיה טובה שהוציאה אותן מבוץ רציני
כשהיה צורך. לרונן פשוט היה את יניב. הוא באמת לא הבין למה בחג
האהבה הוא יוצא עם ויקטוריה, העולה החדשה מאנגליה, ויניב נשאר
בבית לשחק בפליסטיישן שלו. זה לא כאילו להשיג דייט זה כזה
בלגן...

"איפה האדיוט?!" שאל את עצמו רונן. יניב כבר אחר בחמש דקות,
וחמש דקות כשאתה הולך לפגוש את "ויקי הפצצה" זה לא דבר טוב.
"הנה אתה יא דפקט!" רונן שמע פתאום קול מאחוריו, "בוא איתי יא
טמבל היא גרה בבית השכן".
"איך אתה יודע?" הוא שאל את יניב שבאמת לא נראה כאילו הוא רק
הגיע.
"המורה שלי לגיטרה גר בבניין שלה, ראיתי אותה פעם במעלית"
"מה?! ולמה אתה עדיין בתול?!"
"שששש... סתום את הפה יא נבלה!"
"אה כן...סליחה..." רונן שכח שיניב לא אוהב שמדברים על זה.
"לא משנה" יניב אמר, "קח, ולך תעשה חיים"
"גדול אתה, פשוט אגדה... איך אני מריח?"
"כמו 50 שקל בסופר פארם"
"שלושים ותשע תשעים ותשע תוצרת חיפה, אבל שמור את העודף" והם
שניהם פרצו בצחוק, לחצו ידיים והלכו איש לדרכו, בשבילי המציאות
המודרנית שבלעה אותם אל תוכה בצורת זוגות שהלכו ברחוב, אתיופים
שישבו בקיוסק ועישנו סיגריות ומכוניות דיסקוטק שקרעו את הכביש
בכל הזדמנות. איזו מדינה.

טוק טוק טוק.
"מי שם?"
"רונן!"
הדלת נפתחה. כשרונן היה בן שבע סבא שלו עליו השלום לקח אותו
לצפות בציפורים. פעם שפר מזלם, והם צפו בקן של נחליאלים בו
בדיוק בקעו הביצים הראשונות. זה היה המחזה היפה ביותר שרונן אי
פעם ראה. עד לשניה זו. מהיותו אדם לא מטומטם, הוא דאג לספר לה
את כל הסיפור ובו בזמן לתת לה את זר הפרחים שקנה בשבילה.
"איזה חמוד... תודה" היא אמרה בחיוך.
"אוקיי... נלך?" הוא שאל בחיוך.
"לאן?" שאלה ויקי והעבירה גל של הפתעה בכל גופו.
"אה... לצאת, לעיר, לא?"
"אה... אמ, תראה... זו פעם ראשונה שאני יוצאת עם בחור
מישראל... אני לא מרגישה נוח כל כך..."
רונן הניח ידו על כתפה, הוא הבין.
"או שאפשר פשוט להישאר כאן ולראות איזה סרט טוב".
"תודה" היא חייכה.
ערוצי הכבלים בישראל הם בדיחה גרועה מסוג האלו שאלי יצפאן מספר
במונולוג הפתיחה שלו. אנשים צוחקים מתוך נימוס, כי אתה
בטלויזיה וכוכב התכנית סיפר בדיחה, מה לא תצחק?
באחד הערוצים האלו מצא רונן את "עיר של מלאכים". "מושלם" הוא
חשב לעצמו.
במהלך כל הסרט הוא ניסה מדי פעם לומר משהו, אבל זה הכל. לא
ידיים, לא להתקרב, לא שום דבר. הוא ייתן לה את כל הזמן שהיא
צריכה, המלאכית הבריטית הזו, הוא יעשה הכל כדי שהיא תהיה שלו.
הכל.
לקראת סוף האמצע של הסרט הוא ראה שהיא זזה בשביל לקום. "לאן?"
הוא שאל.
"למטבח" היא חייכה, "אני צמאה וממש מתחשק לי כוס יין... אתה לא
תבין, זה עניין שלי"
"את אוהבת לשתות יין בזמן סרטים, אני אוהב לשתות וודקה בזמן
כדורגל, אף אחד לא מושלם". היא צחקה.
"מה שכן," הוא אמר וקם, "את נשארת לשבת ואני אגש. להביא לך גם
משהו לאכול?"
"לא תודה" היא חייכה, "דיאטה"
"תגידי לי מה את מסתלבטת עלי?"
"אממ... אני מה?"
אדיוט. אדיוט. רונן בדק את תכולת ראשו והמילה אדיוט הייתה כל
מה שיכל למצוא. "היא אנגליה" הוא אמר לעצמו "ואתה מדבר איתה
כמו ערס?! אין לה מושג מה אמרת!"
"אממ... אם את רצינית" הוא תיקן את עצמו, "את לא צריכה דיאטה
את צריכה חוזה דוגמנות!"
היא צחקה שוב, והפעם השפילה את מבטה. רונן ידע שזה עכשיו או
לעולם לא. היין ייחכה.
"ויקי"
"כן, רונן?"
"רציתי לדבר איתך על משהו..."
"אה, אוקיי... הכל בסדר?"
"כן... פשוט..." זה תמיד החלק בו הוא נתקע. לעזאזל, לעזאזל!
"פשוט מה?" היא שאלה בחיוך.
"אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך מאז שראיתי אותך בפעם
הראשונה. כל פעם שאני מסתכל עלייך, על העיניים שלך, העולם
פתאום נראה לי פחות אכזרי ואני מרגיש שיש תקווה, גם לעולם וגם
לי. כל פעם שיוצא לנו לדבר אני כמעט לא שומע מה את אומרת כי
הלב שלי דופק חזק כל כך וכל הראש שלי מלא במחשבות... מחשבות
עלייך. עבר המון זמן מאז שאמרתי את זה פעם אחרונה, אבל...
ויקטוריה, אני אוהב אותך. עד עכשיו הייתי מחפש תשובות בירח.
עכשיו אני יכול להסתכל עלייך פשוט. את יפה יותר, ו..." בשלב
הזה משהו חמים ורך התברג לשפתיו של רונן ועצר את שטף הדיבור
שלו.
לנשיקות יש טעם שונה בחג האהבה. גם למגע. הגופיה של ויקי,
שנראתה עליה כל כך טוב, נראתה הרבה יותר טוב על הרצפה של הסלון
שלה. בעודה בין ידיו, הוא לא יכל שלא לחייך, ולחבק אותה חזק.
כשהיא המשיכה הלאה בחימום העניינים, הוא ידע שזה הזמן לעצור.
"מה יש?" היא שאלה.
"אמ... אני מצטער, פשוט... את מבינה... אני..."
"אלוהים, איזה מותק, אתה בתול!"
"כן... אני מצטער... אבל אין לי מושג מה אני אמור לעשות
עכשיו... אין לי חצי מושג..."
"אל תדאג" היא לחשה באוזנו בעוד שפתיה מטיילות על לשונו וידה
הולכת מטה מטה במכנסיו, "אני אלמד אותך כל מה שצריך לדעת".

רונן עישן לו את הסיגריה השלישית כבר, והתמוגג מאושר. מושלם.
פשוט מושלם. מזמן לא היה לו טוב כל כך. הוא נכנס לחדר שלו בשקט
בשקט לא להעיר את הבית, והרים טלפון לגבי.
"מה, יא גבר!"
"מה המצב?"
"אחלה, בדיוק סיימתי כאן עסק מה זה סבבה עם איזו רוסיה, חבל על
הזמן איזה גוף יש לה!"
"וואלה? איך הצלחת?"
"סתם נו, אתה יודע..."
רונן חייך אל עצמו מהמראה. הוא ידע טוב מאוד.
"מה איתך, איך הלך לך עם האמריקאית? הלך כמו שצריך?"
"ואפילו יותר טוב!"
"כל הכבוד אחי, יאללה אז מי הבאה בתור?"
"תאמין לי אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו, אני הולך לישון"
"סבבה איש, לילה טוב!"
רונן הביט שוב במראה, וחייך. מהכיס הוא הוציא את הארנק, הקבלה
ממוכרת הפרחים, והפתק בו הוא היו רשומים כל הלוקשים שהוא דפק
לויקי ליד הטלויזיה.
"יותר יפה מהירח..." הוא סינן לעצמו וצחק, "עובד כל פעם מחדש,
כל פעם...". הוא הוציא את הפלאפון ומחק משם את השם של ויקי,
לפנות מקום, אחרי הכל לא היה לו יותר שום צורך במספר שלה, או
בה. ואז הוא הוציא מהתיק את הקונדום המשומש, זה שהוא ביקש ממנה
לשמור בגלל ערך סנטימנטלי (הוא עדיין לא האמין שהיא אשכרה קנתה
את זה), לקח את הטוש המיוחד וכתב על הקונדום באותיות גדולות
"ויקטוריה". הוא חשב שזה נראה יותר טוב בלי שם המשפחה. הוא לא
ידע את שם המשפחה. לא היה לו אכפת. את הקונדום הוא שם בקופסא
המיוחדת שלו, יחד עם עוד כ-100 משומשים שהיו שם, מהבחורות
האחרות שחשבו שהוא בתול.
יום ולנטיין. פרחים. הפוזה של המאוהב הביישן הדכאוני משהו.
זיוני שכל. בום. יש דברים שבמציאות המודרנית עובדים דרך קבע.

אחרי חצי שעה של המתנה ליד הגן הסבוך מאחורי הבית של ויקי,
יניב הבין שהם לא הולכים לצאת מהבית. הוא תהה מתי רונן יבין
שכל המשחקים האלו שלו עם בחורות זה לא בסדר, ושאם הוא רוצה
לדפוק ולזרוק הוא צריך להגיד מראש, כי יש מספיק בחורות שזה מה
שהן רוצות, יניב ידע טוב מאוד. כל אחת שהוא אי פעם היה מאוהב
בה הייתה יותר משמחה לבתול אותו ואז להתנהג כידידים. הוא שנא
את המילה הזו. ידידים. היא היוותה עבורו את כל הכאב שבעולם.
בעודו פונה ללכת עם מבט מושפל, הוא תהה אם ויקטוריה תשים לב
שרונן עושה כל מיני דברים שבתולים לא יודעים איך לעשות. הוא גם
תהה אם היא אהבה את הקטע שהוא כתב כשרונן ביקש ממנו כמה משפטים
להרשים בחורות. אבל יותר מכל הוא תהה מתי לעזאזל רונן, החבר
הכי טוב שלו, ייזכר שהוא בכלל מנגן על כינור ולא על גיטרה
ושהמורה שלו מגיע אליו הביתה מיבנה.
"נו טוב" הוא חשב לעצמו, "לפחות לה היה ערב מהנה". הוא הביט על
הירח. היא באמת הייתה יפה יותר. היא הייתה כמו ריקוד של השמש,
הירח וכל הכוכבים ביחד, והאור של כל אלו פשוט התנקז לה בעיניים
כשהיא חייכה. אז הוא הביט אל עבר חלון הבית בו ישבו באותו זמן
החבר הכי טוב שלו ואהובת לבו מזה חצי שנה. "חג אהבה שמח, יא בן
זונה" הוא סינן לעצמו, בעט במציאות המודרנית שנקרתה בדרכו,
והלך הביתה.