יום חמישי וקפוא לאללה בחוץ, אני הולך שוב לפאב שלי אי שם
באלנבי לחפש אותו. הבחור ההוא בא כמוני כל חמישי לפאב, מסדר לי
בחורות אחת אחת. לא יודע איך הוא משיג אותן, עם הכי שוות אנחנו
נמצאים. כשהוא נמצא נראה כאילו אין שום בחורה בעולם שיכולה
לסרב לנו.

הכול התחיל לפני חודשיים כשהגעתי להוריד את הבאסה מהמשרד על
איזה משקה. אחרי שתפסתי ראש הוא הגיע נראה לי... התיישב לידי
ודיברנו קצת. אחרי זה הוא שאל אם בא לי ללכת איתו להתחיל עם
שתי הפצצות שמשחקות סנוקר, ומאז הכל היסטוריה... הקטע הוא שאני
אף פעם לא רואה אותו אחרי, רק ביום חמישי בלילה ואני כזה שיכור
מת בסוף הערב שאני תמיד שוכח. אין לי מושג איך קוראים לו,
אפילו איך הוא נראה אני לא זוכר, רק שהוא נראה לי מוכר מאוד,
מהפרצופים המוכרים האלה שנראה לך שאתה רואה כל יום. ונמאס לי,
אני חייב למצוא אותו שיסדר לי בנות כאלה גם לאמצע השבוע. נמאס
לי לחכות רק ליום חמישי.
אני נכנס לפאב ורואה את הפרצופים הקבועים ליד המקרן הלבן
שבתחילת הפאב. לפי כמות הבירות אני יודע אם מכבי הפסידו היום
או לא- אם הם ניצחו אז הם שיכורים לאללה צוחקים להם בין ערמות
של כוסות גולדסטאר. האמת שגם אם מכבי מפסידים הסיטואציה זהה,
רק שאז שומעים גם כמה קללות עסיסיות מדי פעם... חוץ מהם, הפאב
כבר נרגע מכל ההמולה סביב המשחק. החיים בפאב שבו למסלולם
והאווירה קצת יותר רגועה. אני לא ממש אוהב כדורסל אז אני בא
תמיד בסביבות 12. גם חבר שלי כנראה לא אוהב כדורסל, כי אף פעם
לא קורה שאני בא ורואה אותו כבר בפאב.
אני מתיישב לי על הבר, מדליק סיגריה, מחכה שהוא יגיע. המלצרית,
ברונטית מהממת עם שיער אסוף, מחייכת אליי בחיוך ממזרי. אני
מחכה כבר ארבעים וחמש דקות לבנזונה והוא לא מגיע. אני מסמן
למלצרית שאני מוכן להזמין.
"תביאי לי בבקשה שוט של ג`ונ..."
"...ני ווקר רד לייבל, אני יודעת."
מופתע לאללה אני שואל אותה איך לעזאזל היא יודעת.
"אתה אורח קבוע בפאב, איך אפשר לא לדעת."
"וואלה, ואני דווקא לא זוכר אותך ממש... במעורפל אולי."
"אני לא מתפלאת..." היא משיבה ומתפנה להכין קוקטייל לזוג שיושב
לידי.
אני שואל אותה אם היא יודעת אם הוא צריך להגיע. היא שואלת מי
ואני אומר לה שההוא שנמצא איתי כל חמישי.
"נראה לי שהוא צריך להגיע בכל רגע..." היא אומרת לי בציניות.
מתעללת בי.
אני מחכה שעה לכלב והוא לא בא. מהשעמום אני מוריד כבר כמה
שוטים ומפלרטט עם המלצרית, רונה. היא מספרת לי "בפעם המי יודע
כמה", כך היא טוענת, שהיא סטודנטית לפסיכולוגיה בתל אביב ושהיא
גרה עם שותפה בירמיהו וכמה היא נהנית מכל החיים בת"א. אני מספר
לה שאני סטודנט לפסיכולוגיה בגרוש באוניברסיטה של החיים, והיא
מגחכת ושואלת שוב אם אני באמת לא זוכר כלום... "זוכר מה?", אני
שואל.
"את הבדיחה הזאת למשל..."
אני כבר מסובב אחרי השוט החמישי או השישי שלי, ותפסתי לי תנומה
קלה על הדלפק. פתאום אני מרגיש נגיעות מעצבנות בגב ומתעורר.
"תגיד אתה בסדר?" שואל אותי קול נשי מבוגר, את הפנים לא קלטתי
ממש. "זה בסדר, הוא תמיד ככה..." עונה לו קול נשי אחר, עם שיער
ברונטי.
לא היה לי כוח שימשיכו להציק לי אז נשארתי ער ודידיתי לשירותים
לשטוף פנים. הרגשתי כמו בקליפ של פרודג`י או משהו... הכול נראה
מטושטש, מוחשי אבל מרוחק. האיש במראת השירותים דומה לי, אבל זה
לא אני. כשיצאתי ראיתי אותו יושב בכיסא לידי.
הוא לפת את הקופסא והצית לי ולו סיגריה.
"קח", פקד עליי. הוא שיחרר מסת עשן מהנחיריים ושאל אם אני
מוכן.
"כמו תמיד, אבל תגיד..."
"עזוב שטויות" הוא חתך אותי "מה דעתך על הבלונדינית שם? רוצה
אותה?"
"כן בטח אבל..."
"יאללה בלי לבזבז זמן, נראה לי היא מתכננת ללכת. בוא, ובלי
פדיחות!"
ניגשנו אל השולחן שלה ושל חברה שלה.
"לילה טוב לכן" הוא אמר, "אפשר להצטרף אליכן לשולחן לאיזו
שיחה?".
הן חייכו אחת לשניה, והבלונדינית סימנה לי לשבת. חברה שלה קמה
"אני אשאיר אתכם לבד, אני אהיה איתך בקשר מחר טוב? ביי..."
הבחור שלי קם גם הוא, הצדיע לי והלך אחריה. אני הצדעתי לו
בחזרה והבחורה הסתכלה עליי בתמיהה ושאלה למי הצדעתי. אמרתי לה
שלחבר שלי שישב אתנו והיא שאלה אם שתיתי הרבה היום. "קצת
הרבה..." השבתי לה.
אני והיא ישבנו ודיברנו ועישנו עוד איזה שעה, והלכנו להתפרק
בשירותים. היה סבבה. אחרי שסיימנו היא חתכה בנימוס, אמרה שהיא
צריכה לקום מחר מוקדם ושהיא נהנתה וכל השאר... אני שטפתי שוב
פנים, התפכחתי קצת, הטשטוש התחיל לדהות כבר.
חזרתי למקום הקודם שלי על הדלפק. הברמנית כבר התכוננה לסגירה
של הפאב והתחילה לייבש כוסות רטובות עם מגבת. שאלתי אותה אם
היא ראתה את מי שהיה איתי.
"מי שהיה איתך?" היא חזרה על דבריי.
"כן, נו, זה שהלך איתי לדבר אם הבנות שישבו שם, לא ראית במקרה
אם הוא חזר?"
היא ניענעה בראשה לשלילה.
"סעמק, כל שבוע הוא בורח לי... שתביני אפילו את השם שלו אני לא
יודע..."
"דווקא נראה לי שאני יודעת איך קוראים לו..." השיבה לי בחצי
חיוך.
"באמת? איך?"
"ג`וני ווקר."