תחושת העלייה הפתאומית העתיקה את נשימתו מקרבו, בפליאה התבונן
בקרקע המתרחקת במהירות מתחתיו, תוהה מדוע אינו חש את משב הרוח
על לחייו. צופה היה כמהופנט בדמות מוכרת מוטלת בשלולית כהה
כשמעליה גוהרת דמות אפלה. צמרמורת אחזה בו שכן זיהה בדמות
המוטלת אותו אולם המרחק הגדל, הסמטא האפלולית והדמות שהחלה
להתרחק בריצה הקשו עליו את הזיהוי הוודאי.
רצה להדק את מעילו ולהפתעתו כשל לתפוס את דשי הבגד. במאמץ ניכר
הצליח להתיק את מבטו מהאדמה והופתע מחוסר פליאתו, הוא אינו
עתיד להדק את מעילו משני סיבות, הראשונה והפחותה בחשיבותה
הייתה העובדה שאינו לובש מעיל, בעצם הוא לא היה לבוש כלל.
הסיבה השנייה והמהותית הייתה העובדה שלא היו לו ידיים לתפוס או
גוף להלביש, מוזר.

במחשבה שנייה לא כל כך מוזר. אינסטינקט נשכח גרם לו להסב את
תשומת ליבו מעלה שם השגיח באור הלבן והמוכר, חש את המשיכה
הנושנה להתאחד עימו. מחשבה ארצית אחרונה דימתה את האור לזרקור,
אכן, כל העולם במה. בעוד האור הולך ומתקרב נשמעה באוזניו נעימה
שמימית אליה נמשך בכוח שלא הכיר שכמותו, לא מסוגל ולא רוצה
לנוע לכל כיוון אחר. בהתקרבו החלה הנעימה להיפרם לקולות שונים
כמלמול אלפי מלאכים, הוא זיהה את כולם, הוא הכיר את כולם, כל
ממלמל וכל צליל. מצעד דמויות אינסופי עובר מול עיניו או מוטב
לאמור, רשמי אינסוף דמויות הצטיירו במחשבת נשמתו ונשמתו כמהה
אליהן, זמן כה רב עבר, הוא חוזר הביתה!

בשבריר שנייה הכול השתנה. הוא לעג לעצמו על המחשבה שכן לא היה
זמן או מה שישתנה אך הוא זכר שקשה להשתחרר מהרגלי החשיבה
החומרית. באפלה צפה בסיפור חייו מתחילה עד תום והפעם הוא צחק,
משחרר מכבלי הבשר, צחק כמו שלא צחק מעולם. הוא צחק ברגעים
המצחיקים וברגעים המביכים, צחק לאהבה הראשונה ולפרידה האחרונה,
צחק ברגעים הקשים לכל כעס או שביב של עצב בידיעה הברורה של
נמתח ותיק כי המתיחה הסתיימה וכל שנותר עכשיו הוא להתבונן
ולצחוק.

ושוב הכול השתנה, מבטו התרחב וכלל את כל העולם. הוא ראה הכול,
כל מקום וכל יצור במבט פולח קרביים, צפה במעשיהם אך גם
במחשבותיהם וכוונותיהם, ראה בבירור את החוטים המושכים כל יצור
בכוח בלתי נראה בכוח שאינו מתיר התנגדות. הוא ראה אהבה ניצתת
והופכת לאש גדולה, ראה אותה דועכת לאיטה, מחמיצה והופכת לשטנה.
הוא ראה מלחמות ואת הפחד התאווה והטירוף בליבות הנלחמים, ראה
שדות קטל בהם שרועים לוחמים מפוחמים ולא הפסיק לצחוק. הוא ידע
מי המושך בחוטים ובמתיחה קצרה שלח גוף בודד בצלילה צורחת מגשר,
צופה וצוחק בנשמה המנתרת ככדור מעלה עם הפגיעה ומתחילה את דרכה
מעלה, חזרה.

הוא לא היה לבדו, הכל מסביב היו עסוקים כמותו. צוחקים ללא
מנוחה וללא הפסקה, זה מושך ואדם זוכה בהגרלה, זה דוחף ואדם
עולה על מטוס, זה מקצר ומערבל את כלי התחבורה האווירי, ושולח
אותו מצחקק לקרקע. והוא זכר את הכול, כלום לא השתנה, הוא שב
הביתה!

אבל משהו כן השתנה, צליל צורמני נשמע ברקע, על גלי הצחוק נשמע
בכי, צליל ממלמל ומוכיח, זועק להפסיק את הפארסה ומתדרדר ליבבה.
בהתבוננו בנשמה המייבבת זיהה את הנזיר שהייתה פעם וצחק לתמימות
האדם ואמונותיו בעוד נשמתו מתאחדת עם נשמת הנזיר.
"מה מצחיק אותך?"
"סליחה?"
"אתה מסתכל על הכדור וצוחק, למה?"
נדהם משאלת הנזיר הרגיש את צחוקו קופא, מה זאת אומרת למה? איך
יסביר את מה שברור לכל, איך יעביר את ההנאה מתיאטרון הבובות
הכבולות במעטה הבשר, משועבדות לתאוותיהן ולמחשבותיהן המייסרות
מבלי להכיר באמת?
"ולמה לא תגלה להן את האמת?"
"מה? שהכול בדיחה? שאין אלוהים, רק אנחנו?"
"כן"
"זה לא מצחיק"
"נראה איך תצחק כשיגיע תורך לחזור ולרדת"
"מה זאת אומרת? חזרתי למטה פעמים אין ספור. נראה ששכחת שזו
החובה היחידה שלנו, להיות מדי פעם אלו המניעים את הבובות
ומפיחים בהן רוח חיים, מה הטעם אחרת?"
"ואני לא אחזור!"

התבונן בנזיר וראה אותו בחייו מתפלל ומודט, שואף להשתרר
מהגלגולים. בחייו האמין שזכה בהארה ואז מת ומשום מה נקודת מבטו
לא התאפסה. נראה כי הנזיר לא השיל את שריון מחשבות הבשר ונשאר
משועבד חלקית להן, נראה שסוף סוף יהיה בידור שמקורו בשמים.
וכמו לפי אות התקרבו השליחים מסמנים לנזיר שזמנו הגיע ומציבים
את הסולם שייקח אותו חזרה למטה.
הנזיר סרב וצחוק השליחים קפא. כל הנשמות מסביב ניסו להיזכר מתי
דבר שכזה קרה ונכשלו להעלות ולו מקרה דומה אחד. קול השליחים
רעם: "זוהי חובתך היחידה! התתכחש לה?"
"הכל רק לא זה" יבב הנזיר.
"הכל?" שאל השליח כשהצחוק חוזר לעיניו והצביע על דלת סגורה
"בבקשה, חובת הגלגול הינה יותר זכות מחובה, לדלת זו התפללת
בחייך האחרונים, עבור בה ותשוחרר מהגלגולים. מקומך אינו
איתנו!"
לא נותר אחד שלא הסב את תשומת ליבו מכדור הבוץ, הכול התבוננו
בנזיר שבצעד כושל קרב לדלת ופתחה.  מבעד לדלת ניבט... כלום. זה
אפילו לא היה שחור, לא היה דבר מעבר לדלת זולת אין.
"עבור דרכה או רד למטה!" והנזיר טרק את הדלת, אחז בסולם וצלל
מטה.

והוא התבונן בו בלידתו, עוקב אחר ילדותו ומשחקיו, צופה בו
מתבגר ומקים משפחה, צובר רכוש והשפעה. רואה אותו מאבד הכול,
נשבר, משתקם, מתחיל מחדש ולבסוף כמו כולם שב הביתה מצחקק כמו
כולם.

ואז מצא את עצמו נמשך אל אותה הדלת הישנה, אוחז בידית הקרה
ופותח.  מאחור חש בדממה וידע שכולם מתבוננים.  צעדי השליחים
קרבו. "עכשיו או לעולם לא" חשב ועבר את הסף.