יצאתי בשעה שבע מהבית  למוסך, ואחר כך לעבודה, וכל היום דאגתי
לגורל הנקטרינות בסלסלת הקש שעל עגלת הירקות לייד המקרר. בכל
זאת לא התקשרתי הביתה. אני לא זוכרת אם אמרתי לה משהו בפעם
שעברה, כשזרקה לי את האפרסקים בדיוק כשהיו רכים מספיק בשביל
לקלף להם בקלות את הקליפה, ולאכול בדיוק כמו שאני אוהבת, וקנתה
לי חדשים קשים במקומם, לאכילתם הייתי צריכה לחכות עוד שבוע
שלם.

זה התחיל ביום חמישי אחד בחודש נובמבר, בשעות הקטנות של הלילה.
שוטטתי בקופידון, אתר היכרויות פופולרי באותה תקופה, וחיפשתי
בחורים עם אייקון של פרח לידם. הפרח הזה מבשר כי יש להם מנוי
על האתר שמאפשר לי  לשלוח אליהם פנייה שיכולה לכלול פרטים כיצד
ניתן ליצור עמי קשר. התעכבתי על תמונה אחת של בחור מפואר
תלתלים ועיניים וגוף, ופתחתי את הכרטיס לבדוק אילו עוד פרטים
צורפו לתמונה. נראה היה כאילו גם הפרטים הכי קטנים התאימו כמו
טבעת אירוסין שנקנתה במעמד שני בני הזוג. אותו טעם בספרים
ובאוכל, אותו יחס (שלילי מוחלט) לעישון ואלכוהול, השכלה דומה
והפרש גבהים של עשרים סנטימטר. הכרטיס הזה נכתב עבורי? חשבתי
וגם הגבתי, וצירפתי גם כתובת דואר אלקטרוני וגם את המספר שלי
ב-ICQ - עוד דרך נפלאה לקשר סינטטי בשלב ראשון. ביום שישי
בערב, ממיינת וחוסמת כמיטב יכולתי את הפרסומות לאתרי היכרויות,
סקס ואחרים, ההצעות המגונות ושאר מרעין בישין שקופצים בלחיצת
כפתור מתוך הצ'אט ונמחקים כמעט באותה מהירות, נתקלתי בפנייה
מנומסת של מי שהציג את עצמו כאיתמר מאתר קופידון. חלקה קטנה של
סימפטיה בשדה החוצפה והוולגריות. לאחר צ'ט שהרגיש עשר דקות
ונמשך שעה וחצי הרגשתי שאני יודעת עליו הכל חוץ מאיך זה מרגיש
לגעת בו, כי אפילו על הריח היה לי כבר מושג די טוב: הוגו בוס.
קבענו לאותו ערב בבית קפה כרמליסטי קטן מספיק שלא יהיו שם יותר
מדי אנשים שמכירים אותי, וגדול מספיק שיהיה מקום ביום שישי
בחצות הלילה. שלא כהרגלי הגעתי מספר דקות לפני הזמן, וכפי
שהסכמנו לא הסתכלתי סביב לראות את הבחור בתמונה אלא פניתי
למלצרית המארחת.  השולחן הזוגי היחיד  שהיה פנוי לא צפה לצערי
אל הכניסה.  התיישבתי וביקשתי כוס מים.

בדיוק בשעה הייעודה פנתה אלי אישה גבוהה עם שיער מתולתל וידיים
נטולות טבעות, הציגה את עצמה כאמא של איתמר, נשקה על לחיי
והתישבה מולי. היא הסתכלה עלי, חייכה חיוך שעיגל את פניה
המאורכות וצמצם את עיניה האפורות. "את מוצאת חן בעיני".
הסתכלתי עליה. המלצר הגיע עם התפריטים. "התאפרת מאוד יפה.
עדין. כמעט שלא רואים שזה איפור". היא לא היתה מאופרת כלל.
העור המנומש שזור חוטי קמטים התמזג עם שפתיים דקות וריסים
קצרים. פוני קטן ומתולתל כמו דבוק היה למצחה ושפעת התלתלים
כיסתה את אוזניה. "את כבר יודעת מה את רוצה להזמין?" החיוך ראה
שפתחתי וכבר סגרתי את התפריט. הזמנתי לימונדה, היא בחרה קפה
הפוך ושפעה תמונות וסיפורי ילדות ונעורים וצבא של אותו איתמר
שחשבתי שהייתי אמורה לפגוש באותו ערב. "הוא בכלל לא בארץ?"
שאלתי והסקתי קומבינה מוזרה בין הבן לאימו, אם בכלל יש בן כזה.
"לא, הוא יחזור מחר בלילה, אבל אפשר לארגן לכם פגישה ביום
ראשון בערב". היא שברה את הבסקוויט על הצלחת והשולחן זז. היא
ציחקקה. "מה עם ילדים? כמה היית רוצה?" היא בחנה את תגובתי.
"אני לא יכולה לענות לך על זה. קודם כל אני צריכה מישהו לעשות
אותם איתו" עניתי במהירות "ואני חושבת שגם לו צריך להיות מה
להגיד בעניין". היא קיפלה את המפית ותחבה מתחת לרגל הקצרה יותר
של השולחן. "אני לא מסכימה איתך". שוב החיוך הזה. "אני חושבת
שאישה חכמה צריכה להחליט בדברים האלה, גם בכל הדברים האחרים.
להחליט ולעשות. אם הייתי מחכה לבעל שלי שיחליט לא הייתי מגיעה
לשום מקום. אין לי סבלנות. אנחנו התחתנו אחרי שלושה חודשים.
אני לא חושבת שיש סיבה לחכות". לי דווקא יש בדרך כלל הרבה
סבלנות, אבל זה היה השלב בו איבדתי אותה. זה פשוט לא היה מקובל
עלי. לא הגישה, ובעיקר לא  התעלול המשותף לאישה ולבנה. "אני
יכולה לדעת למה הבן שלך מדבר איתי בצ'ט וקובע איתי בבית קפה
ושולח אותך?" "הוא לא דיבר איתך בצ'ט. זו הייתי אני. אמרתי לך,
הוא בחו"ל". עכשיו כמעט הכל היה ברור. "והוא בעצם לא יודע על
כל הסיפור הזה שאמא שלו מחפשת לו בחורות באינטרנט?" "נכון" זה
היה חיוך של ניצחון. "אז איך ..." שוב לא הבנתי. "החלטתי
שהבחורה הראשונה שתמצא חן בעיני אני אארגן לו אותה". אצבעותיה
ליטפו את שולי הכוס. "ואת מוצאת חן בעיני. נשאר רק לדבר עם
איתמר שתפגשו מחרתיים". "ואם הוא לא ירצה?" הזעפתי פנים. "הוא
ירצה, הוא ילד טוב".

כמעט לא דיברנו לפני שנפגשנו. הוא שלח לי הודעת SMS "אני כאן"
וירדתי לרחוב. מכונית טויוטה לבנה עם מנוע דומם חסמה לי את
החנייה. הוא יצא מהרכב. עיני האם   הפציעו אלי ממרומי הגבר
האיתן שנעמד מולי. אותם תלתלים. נגמר הדמיון. "בואי נטייל קצת
לפני שניסע". בושם טוב. לא זה שציפיתי לו. במסעדה שתינו יין,
למרות שאני כמעט אף פעם לא שותה והוא לא לפי מה שכתבה אימו.
חוט עור ובמרכזו דיסקית מתכת עגולה הקיף את צוארו העבה. אף
נוכח, גבות עדינות. עצמות לחיים גבוהות. חישוק קטן באוזן.
חולצה רכה התעצבה על חזו. הערב הסתיים במיטה שלי, כמו כל לילות
השבוע שאחריו. המילואים קטעו את מראה ראשו בבוקר על הכר לצידי,
לא לזמן רב, אבל המריבה בנוגע ליציאות היתה הראשונה אך לא
האחרונה בינינו. חודש אחרי שחזר השארתי בדירתו רק את מברשת
השיניים הרזרווית שלי, ובשלו שהיתה אצלי השתמשתי כדי לנקות את
חורי כותש השום.

ארבעה חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי תועה במבנה תמנוני השייך
למעבדה המרכזית של קופת החולים בנשר. נכנסתי לכניסה הראשונה
ועליתי לקומה השלישית ברגל, נזהרת לא להחליק על הרצפה הרטובה
במים ספוגים בכלור מצחין ועומדת תוהה מול דלת ללא כיתוב.
התקשרתי לטלפון ממנו קיבלתי את ההוראות והתברר שאני צריכה
להגיע לכניסה השלישית, קומה ראשונה. חזרתי על עקבותי והגעתי
מתנשפת  אל מה שנראה לי מחסן ציוד רפואי ובו שתי נשים, אחת
בחלוק לבן ואחת לא, עוברות על רשימות של מזרקים, כפפות ועוד
פריטים ששמם לא מוכר ועל כן לא זכור לי. האישה ללא חלוק אמרה
לאישה בחלוק הלבן לצאת כי היא צריכה לקבל אותי.
התיישבתי בכיסא שליד השולחן בקדמת המחסן והאישה עם החלוק סגרה
את הדלת אחריה. האישה שמולי הבהירה כי לפני הבדיקה היא צריכה
למלא עלי כמה פרטים. עניתי שאין שום בעייה. לאחר השם הפרטי, שם
המשפחה, תעודת זהות, תאריך לידה,  הכתובת, ומיקוד שלא ידעתי,
הטלפון על השולחן צילצל. לאחר כמה "כן" ו"לא" ו"אחר כך" היא
חזרה אלי.
"תרומת ביצית?!!" לא היה לי ברור אם הבנתי מה היא שואלת.  אם
אני תורמת הביצית? אם תרמו לי? טוב, התשובה לשתי האופציות היתה
שלילית.
"הפריית מבחנה?!!" כנראה היא התכוונה לשאול קודם אם קיבלתי
תרומת ביצית. עניתי שלא, שנכנסתי להריון בדרך הרגילה.
אחרי ששילמתי ארבעים ושתיים שקלים, נתנה לי קבלה, סגרה את
המחשב, קמה על רגליה ושמה על כתפיה ג'קט קל. "הולכים".
קמתי גם אני , המעיל והתיק בידי, היא נעלה מאחורינו את הדלת
והובילה אותי במבוך של מסדרונות שוממים עם אותו ריח כלור
ודלתות שמובילות רק למסדרונות נוספים עד שנפתחה הדלת למה שנראה
כמו מרפאה. מספר מבוגרים וכמה ילדים ישבו על ספסל במסדרון ושתי
אחיות בחלוק לבן האחת בדיוק נכנסה מבעד אחת הדלתות והשניה יצאה
רק לרגע לקרוא לאחד המבוגרים להכנס לחדר.
"את רואה שם בקצה המסדרון שמאלה? גשי שם אל הפקידה ותגידי לה
שהגעת לחלבון עוברי" התחלתי להתקדם לכוון השולחן שהסתיר את
הפקידה. לאחר שנייה שמעתי אותה צועקת מאחורי:
"הגיע חלבון עוברי!!!"
כולם הסתכלו עלי.
פתאום ראיתי אותה. אמא של איתמר. בהינו זו בזו למספר שניות
ארוכות. חיוך קטן מצידה שיחרר את השיתוק ההדדי.  חלפתי על פניה
והפטרתי "שלום" שקט. הפקידה הזמינה את האחות אל החדר שליד דוכן
הקבלה. היא חיכתה לי כשיצאתי מסורבלת עם יד מקופלת לעצור את
הדם ומעיל ותיק ביד שנייה, ופטרה אותי משניהם. הלכנו לשתות
קפה.
"אז איך את מסתדרת?" בינתיים הכל הולך חלק. לא היו לי בחילות
משמעותיות בהתחלה, וגם אלה כבר נגמרו. הבטן עדיין כמעט לא
מורגשת. סקירת מערכות מוקדמת יצאה מצוין. בת. בעבודה מסתיים
פרוייקט  בדיוק חודש לפני תאריך הלידה המשוער. כן, אריה. אמצע
אוגוסט. התכוונתי לעשות מי שפיר בכל מקרה. אני בכל זאת בת
שלושים וארבע, אבל אם החלבון עוברי תיתן תוצאות לא טובות אוכל
לקבל בחינם. לא סיפרתי שבחודש האחרון אני מטפסת על הקירות מחשק
לקצת (קצת?) סקס. מתעוררת מחלומות אירוטיים לפנות בוקר, מתה
לזיין מישהו. לא, נורא, אומרים שזה עובר.
"המי שפיר עלי. ואת חייבת ללכת לדוקטור שפירו. רק אליו. אני
אבוא איתך". לא התווכחתי. "תאכלי קצת. בכלל לא רואים שאת
בהריון". הייתי חייבת לזוז. השארתי לה את החשבון.

בערב לפני הבדיקה לא מצאתי מנוח בשום דבר שעשיתי. יותר נכון -
לא הצלחתי לעשות כלום ולכן שום דבר לא יכול היה להרגיע אותי.
לא הטלוויזיה או המחשב, לא טיול בחוץ, על קריאה אין בכלל מה
לדבר. לא יכולתי לחשוב על כלום. גם לא על הבדיקה. הייתי עטופה
בריק תזזיתי שהקפיץ לי את דפיקות הלב, לא אפשר לי לעמוד וגם לא
לשבת. הייתי מודעת לכל נשימה שלי. לא ידעתי מה מתוך הגזים
שהרגשתי בבטן זו היא ומה פשוט קיבה עצבנית. שלשלתי, כמו יום
לפני בחינה חשובה. הסתובבתי בבית הלוך ושוב. היה חם ולח ואני
הייתי דביקה. התקלחתי שלוש פעמים. בחצות בערך התחיל להתקרר.
שמתי ערוץ עשרים וארבע בטלוויזיה והלכתי למטבח. תמיד אהבתי
לבשל. לא לעצמי. לאחרים. הכי כייף זה בלילה כשקריר ושקט
ושומעים את התססס של השמן מוציא את הריחות מהבצל והשום וממתיק
אותם.
כשאני לבד אני לא אוהבת לבשל. מוציאה פיתה מהמקפיא, מבשלת
ביצה, מוסיפה זיתים וסוגרת עניין. לפעמים, אם יש איזה מלפפון
ירוק שעדיין לא נרקב, אני פורסת אותו דק-דק במכשיר הפריסה
ומוסיפה לצלחת. בגלל שזה מחייב שטיפה מיידית של המכשיר אני
בדרך כלל מוותרת.
מאז שגיליתי שאני בהריון הקפדתי יותר. דאגתי שיהיו כבדי עוף
במקפיא מחולקים לשקיות של ארבעה בכל שקית, שיהיו תמיד שתי
עגבניות במקרר, שני בצלים בסלסלה, רסק עגבניות בארון ופסטה
בכלי שעמד על השיש.  זה היה שילוב מנצח - פסטה ברוטב עגבניות
עם כבדי עוף. גם טעים וגם מקפיץ למעלה את ההמוגלובין. פתחתי את
המקרר והארונות לראות מה יש. עשיתי רשימה, התלבשתי ויצאתי
לדראגסטור של תחנת הדלק. אני לא מגיעה לשם הרבה. בדרך כלל אני
מתכננת מראש וקונה בשעות שחנויות רגילות ויקרות פחות עובדות.
כשנכנסתי נזכרתי בפעם האחרונה שיצאתי משם. הקונדומים נמצאים
ליד הסיגריות בעמדה של המוכרת, סמוך לכניסה. הייתי בדרך לדירה
של איתמר, נגמרו לי הקונדומים בבית, לא ידעתי אם יש לו. העדפתי
לקנות מאשר לשאול. שני ילדים עמדו בפתח החנות. כשחלפתי לידם
אמר לי הגבוה "תהני" ושניהם פרצו בצחוק.  הסמקתי. המשכתי ללכת.
הדבר היחיד שחלף לי בראש היתה המילה "מטומטמים". צדקתי בעניין
הקונדומים. הוא היה או עשה עצמו מופתע מזה שבדיוק נגמרו לו.
השארתי אצלו את הקופסה ליתר בטחון. הקונדום הפגום היה ממנה.
המוכרת התחלפה. קניתי קמח, קופסה של עוגיות תמרים ואגוזים,
שקית של חסה שטופה מכל מני סוגים, שקית שקדים. החלטתי שאני לא
הולכת לקניות נוספות מחר לפני הבדיקה, אז קניתי גם קרטון חלב,
גבינה צהובה וביצים.

היו לי במקרר שתי קופסאות של פטריות שמפיניון טריות ששכבו יותר
מדי זמן מכדי שאוכל אותן כמו שהן. הוספתי מים מהבריטה לקומקום
והדלקתי אותו. קצצתי בצל גדול. שמתי שתי מחבתות על האש, קצת
שמן בכל אחת, ואידיתי חצי מהכמות בכל אחת מהן. לקחתי כוס קצת
מלוכלכת מהכיור, שטפתי אותה, בהתחלה במים בלבד, התחרטתי
והעברתי עליה סקוצ' עם שאריות הסבון שהיו בו. העברתי קלות סכין
משוננת על קליפת העגבניה, הכנסתי לכוס ושפכתי לתוכה מים רותחים
כשהכפתור של הקומקום קפץ. שטפתי את הפטריות, פרסתי אותן.
הוספתי למחבת שעל האש החזקה יותר. הוספתי קמת מלח וקצת מים
מהקומקום כדי לזרז את הוצאת הנוזלים מהפטריות. העגבניה התקלפה
בקלות. קצצתי אותה והוספתי למחבת השנייה. שברתי ביצה לתוך קערת
זכוכית, הוספתי כף שמן וחצי כפית מלח וקישקשתי אותם ביחד.
מדדתי חצי כוס קמח מהמעט שנשאר לי מהשקית האחרונה שבדיוק
הספיקה. התחרטתי לשנייה על שקניתי את השקית הנוספת. אחר כך
גערתי בעצמי על שעוד נותרו בי שרידי החינוך שמחשב הפסד של שקל
על שקית קמח.  הייתי צריכה להוסיף כפית אבקת אפייה אבל לא
הייתה לי כפית נקייה. כולן היו מלוכלכות ובכיור. אצל אמא שלי
אסור שיהיה שום דבר בכיור. היא כזו שאם הייתי משאירה כפית
בכיור היא הייתה יוצאת מכליה. כשעברתי לגור כאן, תפסתי את עצמי
פעם אחת שוטפת כפית מייד לאחר שיצאה מכוס התה. עצרתי והשארתי
אותה בכיור. מאז הן נשארות שם עד שאני עושה כלים פעם בכמה
ימים, בדרך כלל כשחסר לי איזה כלי. דווקא שטפתי כלים יום קודם,
אבל בערב היו לי אורחים והתה והקפה שהם שתו "חיסלו" את הכפיות.
שטפתי כבר את כל מה שהיה בכיור. מדדתי שלושה רבעים של כוס מים
והוספתי רבע לבלילה כדי להקל על הערבוב. אחר כך הוספתי את שאר
המים, הוצאתי מחבת טפלון ומצקת והתחלתי לעשות את הבלינצ'סים.
הראשון לא הצליח כי לא הייתה לי סבלנות לחכות שהמחבת תהיה
מספיק חמה. גרדתי את הבלילה שהתקשתה על המחבת, שטפתי אותה
והפעם חיכיתי עד שתלהט. הוספתי כפית סוכר חום למחבת עם
העגבניות, מעכתי את מה שנותר למעוך בה והוספתי רסק עגבניות
ועוד קצת מים מהקומקום. בסוף הוספתי קטשופ וסגרתי את האש. את
הפסטה אעשה כשארצה לאכול. זה לא סיפור שדורש עמידה ממושכת. לא
חשבתי על עניין הרמת הסיר עם המים. ציפצוף של SMS החריד את
השקט. "את ערה? אני מתרגשת. תתקשרי". נכנסתי למחשב ושלחתי לה
את תמונת הפרופיל של הפיצפונת מהסקירה המוקדמת. אחר כך החזרתי
לה מסר בסלולרי שתכנס לדואר האלקטרוני. "איתמר" קפץ מתוך
ה-ICQ. "היא זזה?" שמתי יד על הבטן מתוך הרגל. כשהיא זזה אני
מרגישה אותה בעיקר מבפנים. "לא כרגע." "חבל. רציתי לדעת שהיא
בסדר. אם היא תזוז עכשיו אולי בבדיקה היא תישן. רק שלא תעשה
סלטה לכוון המחט". באמת תודה. סגרתי את המחשב. בהיתי במחשב עד
שנשמע ה"תיק" של הניתוק מהחשמל והתקבל המסך השחור. הטלפון
צילצל. "מצטערת". "אני לא במצב רוח לשיחה." "טוב". ניתקתי.
מלית הפטריות היתה מוכנה בדיוק כשסגרתי את האש ממחבת
הבלינצ'סים. בגללה שרפתי אחד. נשארו שישה. הוספתי מלפפון פרוס
לחסה ותיבלתי בלימון. תכננתי לאכול שלושה בלינצ'סים עכשיו
ושלושה לשמור לאחר כך. אכלתי את כולם והלכתי לישון.

ישבנו חמש דקות בחדר הקבלה. בקושי הספקתי למלא את הפרטים וכבר
נכנסנו. החדר ספוג ריח חריף של אלכוהול. זה היה הריח של הנדקרת
הקודמת. אחרי שגם אני עברתי את אותה שטיפה ולפני שהוא הוציא את
המחט מהמגירה, עצמתי את העיניים וביקשתי ממנה שתשב מאחורי
ושתכסה לי אותן עם הידיים שלה. יד שמאל היתה גדולה מספיק בשביל
שיד ימין תוכל גם להחזיק לי את היד. המחט נכנסה. "לא כואב,
נכון?" דווקא כן. קצת. "אני בטוח שלהוריד שערות בשעווה זה יותר
כואב". מעניין אם הוא ניסה. מה הוא רוצה? להצחיק אותי? לא
מצחיק. המחט זזה קצת ואני אחוזת אימה. "עוד קצת וגומרים".  עוד
מעט זה נ  צ ח. היא לוחצת לי בעדינות את היד. מנשקת את המצח.
"באמת רק עוד קצת". אני נזהרת לנשום ממש בזהירות. זה לא נגמר.
בסוף כן. "נכון שלא היה נורא?" אני שותקת. מנסה להרגיע את
דפיקות הלב. "בואי, נראה לך אותו קצת שתחייכי". אני רואה את
הבובה שלי בפרופיל במסך האולטרסאונד.  "אותה, זו בת". "כל עוד
זה עובר זה הוא מבחינתי". שיהיה. מה שחשוב זה הרי איך שאני
חושבת עליה. "אפשר לקבל תשובה ודאית בנוגע למין בבדיקה של
הכרומוזומים, נכון?" "כן. תשובות בטלפון עוד שבועיים. בדואר
תקבלי בעוד שלושה שבועות. הנה המספר. הנה החופשת מחלה.  אני
נותן שלושה ימים כי אחרים נותנים. את יכולה לשוב לפעילות רגילה
מבחינתי כבר מחר". עכשיו, יותר משאני חוששת שהתוצאות לא טובות,
אני מוטרדת שמא למרות שיש לו איזה חצי כוס של נוזל בצבע שתן
שהוא הוציא לי מהגוף, לא יהיו שם מספיק תאים ואהיה צריכה דיקור
נוסף. נדיר, אבל אופציה.

היא החזירה אותי הביתה. "ישר למיטה!".  לא העזתי שלא לציית.
הייתי עדיין מרוגשת אבל נרדמתי די מהר מול הטלוויזיה.
כשהתעוררתי ראיתי אור מבעד לחריץ של דלת חדר השינה. מתי
להשתין. התגלגלתי על הצד כדי לקום מהמיטה עם מינימום שימוש
בשרירי הבטן, פתחתי את הדלת ודידיתי לעבר השירותים. היא תפסה
אותי באמצע הדרך  "למה לא קראת לי לעזור לך?" "לא צריך להגזים.
לשירותים מותר לי ללכת לבד". היא העדיפה לעזור לי לקום מהמיטה.
חזרתי למיטה וקיבלתי מגש עם ארוחת ערב שהכילה כמעט אך ורק
דברים שאני לא אוכלת, את רובם קנתה כנראה כשישנתי: סלט ירקות
עם פלפלים שאני לא אוהבת ובצל שאני אף פעם לא אוכלת אלא
בתבשיל, גבינה לבנה, לחם קימל (איכס!),  זיתים מהסוג הלא מועדף
עלי ומיץ תפוזים. שתיתי את המיץ שהיה מתוק מדי. "למה את לא
אוכלת?" מה יכולתי כבר לענות? "אני לא רעבה". יאללה, שתלך כבר.
היא כבר סידרה לעצמה מקום בסלון. נשמתי עמוק כדי לא להיכנס
לסרטים, אבל לא ידעתי איך לסלק אותה ככה שלא אצא כפויית טובה.
הבנתי שהיא גם הביאה לה כמה ספרים לקרוא כשאני ישנה. ראינו
ביחד טלוויזיה עד שהיא כמעט נרדמה על הכיסא לידי, אז עברה
לישון בסלון. כששמעתי את הנחירות ירדתי מהמיטה הלכתי בזהירות
למטבח. מזל שזה בית ישן, אז הסלון הוא חדר בתוך הבית ולא מחובר
למטבח. פתחתי את המקרר כדי לחשוב מה לאכול. הוא היה מלא כמו
שכבר שכח ממזמן איך להיות. כשפתחתי את הדלת של המקפיא הרוגעלך
כמעט נפלו. הפשרתי שניים וחזרתי איתם למיטה.
בבוקר למחרת נדהמתי לגלות שהיא כבר שכפלה את המפתח שלי "כדי
שאם אני יוצאת תוכלי לפתוח את הדלת אם יש שריפה או משהו כזה".
הלכתי להתקלח. יצאתי יותר רגועה. ראיתי ורדים אדומים באגרטל
ליד המיטה. ההריון העצים את הריח. נגעתי בקצוות עלי הכותרת.
היה לי יותר טוב. זיפזפתי עם השלט אבל לא היה מה לראות. רוב
היום פשוט שכבנו זו לצד זו  במיטה שלי ודיברנו.  בהתחלה על
ספרים שקראנו, על אוכל ובתי קפה, על ספורט, אנשים, גברים.
איתמר לא יודע. לא ממני ולא ממנה. הוא לא צריך לדעת. "הוא רק
יהרוס לנו". הנהנתי.
יום אחר כך  חזרתי לעבודה. היא יצאה איתי מהבית בבוקר. לפני
שנכנסה לאוטו הסתכלה על הבטן שלי, חייכה ואמרה "היא רק של
שתינו". פתחתי את הפה וסגרתי אותו בשתיקה. היא הוציאה את צרור
המפתחות עם המפתח שלי בתוכו, התניעה ונסעה.

הסקירה המאוחרת נקבעה להיום בערב. זה היום בשבוע בו התרגלתי
שהיא מגיעה אלי למלא לי את המקרר ולסדר עוד משהו בחדר של
התינוקת. אני לא מתלהבת במיוחד מהעיצוב אבל הוא סביר ועושה לה
כל כך טוב לקנות ולסדר אותו שאני מעדיפה לא להיכנס לעימות
בנוגע לכך. גם חצי מהירקות היה צריך לזרוק כי הם התקלקלו משום
שהיא קונה יותר מדי, אבל זה לא מפריע לה. היא פשוט זורקת את
הישנים וקונה חדשים במקומם. בדרך כלל היא מגיעה אחרי שאני
יוצאת ושבה לעיסוקיה לפני שאני חוזרת. הפעם הגעתי מוקדם והיא
הייתה. לא רציתי להתרגז, אז לא נכנסתי לסלון לראות מה מצב
הנקטרינות. לקחתי אותה לסקירה. חיכינו די הרבה בקבלה. היה שם
פוסטר ענק עם תשעה איורים של תינוק בתוך הרחם. תמיד עם הראש
כלפי מטה. היה קריר ונעים. הימרנו באיזה מצב היא נמצאת והיא
הוציאה ספרון עם שמות לעזור לי לבחור. הרופא שאל אם החלבון
עוברי יצא תקין. "אחת לאלף חמש מאות בערך". הוא הנהן בראשו.
היא לא אמרה כלום. הסכמנו מראש שעדיף שלא ידע שהמי-שפיר יצאו
תקינים שלא יחפף. אחרי כל קבלת הנתונים על מספר הריון, תאריך
וסת אחרון ורופא מטפל נתתי לו את קלטת הוידאו שקניתי בבוקר.
"את רוצה אולי ללכת לשירותים לפני שאנחנו מתחילים? זה הרי
התחביב שלכן". לא הייתי צריכה. עליתי על המיטה ופתחתי את
המכנסיים כדי שהבטן תהיה חשופה עד קו התחתונים. הוא הצמיד נייר
להגן על המכנסיים והתחתונים מהג'ל שמרח בנדיבות על הבטן
התחתונה והתחיל את הסקירה. היא ישבה על הכיסא מקדימה ליד המסך,
ונראתה מאוד מרוצה. היא המרה נכון ואני טעיתי - התינוקת היתה
עם הראש כלפי מטה, אבל כמו שהרופא אמר - זה לגמרי במקרה וצפוי
להשתנות עוד מספר פעמים. הוא התחיל בלהראות לנו את אונות המח
ואת הלב הפועם. המשכנו לידיים ולרגליים וספרנו אצבעות. חמש כל
פעם. העיגולים השחורים הם שלפוחית השתן וכיס המרה. משקל מוערך
חמש מאות חמישים גרם. אורך מקצה הראש עד הישבן שש עשרה
סנטימטר. הכל תקין ומתאים לגיל שלה. עוד וי ברשימת הבדיקות
התקינות.

ביציאה היא חיבקה אותי ואמרה שהיא כל כך מאושרת. הקטנה הגיבה
בהשתוללות. לקחתי את היד שלה שתרגיש את התנועות. היא ממש זרחה.
בדרך היא הציעה לי שנצא לחגוג. הסכמתי. הלכנו לאותו בית קפה
והיא הזכירה לי שעברה בדיוק חצי שנה מאז פגישתנו שם. היא שתתה
כוס קפה ואני הזמנתי גלידה. "הצליח לי עם התינוקת הזו, מה?".
הסתכלתי עליה מבולבלת, קצת כמו בפעם הראשונה.  
"ראיתי את התחבושת שלך בפח במטבח, אז חיכיתי שבועיים, שיצא
בביוץ. פחדתי שתגלו אז קניתי את המחט הכי דקה שיש".
זו לא הייתה אשמת יצרנית הקונדומים. הזמנתי חשבון.
"תני לי את המפתחות של הדירה שלי".
שילמתי את החשבון.
היא לא התנגדה.
היא החזירה אותי הביתה בשתיקה, מגניבה מדי פעם מבטים לעברי.
יצאתי מהאוטו ישר לחדר המדרגות ולא הסתכלתי לאחור. נכנסתי
הביתה. בהרגל שגור הסתובבתי לחפש שינויים. הריצפה היתה שטופה,
הכיריים נוקו. הכביסה היתה תלויה כמו שהיא חושבת שאני אוהבת
לתלות, שזה דומה, אבל דרש מספר תיקונים. קרטון החלב שהיה כמעט
גמור הוחלף באחד מלא עם תאריך תפוגה מאוחר יותר. לנקטרינות
שלום.