השעה עשר. קבעתי עם מיטל בכניסה לפאב בעשר וחצי. אני לא מאמין
שסופסוף אזרתי אומץ והזמנתי אותה לצאת איתי. ומה שיותר תמוה
בכל העניין, אני לא מאמין שהיא הסכימה.
נרגש מול המראה, בודק אם השיער מסודר כמו שצריך, מוודא שאין
משהו שתקוע בשיניים למניעת פדיחות ולוקח נשימה עמוקה. בריח
מנטה. הכל צריך להיות בדיוק במקום, מושלם.
אני יוצא עם מיטל...
עוד התזה קטנה מ"בושם הדייטים" שלי, "ז'אן פול גוטיה" המשובח,
ואני מוכן ליציאה. בתנועה מכנית הושטתי יד למדף הקטן שליד
הדלת, בשביל המפתחות של הרכב. תוך כדי נזכרתי שהם לא שם.
כמובן... דווקא היום בבוקר איזה אידיוט אחד עיקם לי את הפגוש
האחורי. הפאקינג רכב במוסך. אוקיי, אני לא אתן לזה לקלקל לי את
המצב רוח. מזג האויר בחוץ נהדר- רוח סתוית, קלה ונעימה ויש לי
עכשיו פגישה עם מיטל. וזה הכי חשוב. נסיעה של רבע שעה בתחבורה
ציבורית לא תהרוג אותי. בחשיבה מהירה החלטתי ללכת על מונית ולא
על אוטובוס. יותר זמין, יותר נח, יותר זול, יותר מהיר ולמען
האמת, יש פחות סיכוי שאתפוצץ בדרך...
בדקתי כיסים. ארנק- יש, תעודת זהות- יש, מפתח - יש.
זהו. לדרך.

בחיוך קל ובלב כבד נעלתי את הדלת ויצאתי לחכות למונית. חיכיתי
כשלוש דקות והגיעה אחת. מצוין, אני אגיע עשר דקות לפני מיטל.
הרמתי אצבע וסימנתי לנהג לעצור. המונית נעצרה והנהג פתח לי את
הדלת. תמיד כשעולים למונית, ישנן שתי שניות שבהן מתבצעת סריקת
מושבים פנויים, כולל סריקת נוסעים פוטנציאלים שאפשר לשבת לידם.
לשבת קדימה יקל על הירידה, אבל יכביד על הנסיעה, משום שישיבה
בקרבת הנהג כרוכה בהעברת התשלומים לנהג. ובהתאמה, ישיבה
מאחורנית, תאריך את זמן הירידה מן המונית, אך תהיה נטולת
"דואר" לנהג ותאפשר נסיעה שקטה ונוחה. האמת, שהפעם ההתלבטות
הייתה קצרה מן הרגיל, שכן המונית הייתה מלאה, מלבד ספסל זוגי
אמצעי בצד שמאל ומושב אחד בספסל האחורי. החלטתי לשבת בכסא
הראשון שבספסל האמצעי. הייתי מעדיף לשבת מימין, כך הייתי יכול
לראות מהחלון איפה מיטל עומדת ולתכנן את צעדיי בהתאם. הרי זה
צריך להיות מושלם.  
מכשיר הקשר של המונית הבהיל אותי.
"קחחח קחחח! חיים! שומע?" למה הם תמיד קולניים כל כך? זה תנאי
קבלה לתפקיד של נהג מונית?, חשבתי. בוקס קטן בכתף מילדה חצופה
קטע את הרהוריי. "תן לנהג", היא ספק ביקשה, ספק דרשה. בלי
"סליחה" או "בבקשה", איך מעצבנים אותי האנשים האלה. העברתי
לנוסע שלפני והוצאתי את ארנקי. פתחתי את התא של הכסף הקטן.
שיט. שלושה שקלים. מרחק מייסר של שקל מהסכום המדויק. עכשיו אני
אאלץ לפרוט את השטר של המאה. שיהיה.
"סליחה, תעביר בבקשה לנהג", ביקשתי מהנוסע שלפני.
"אין לך כסף קטן? באמת..." הנהג רטן למראה השטר שנח בידיו.
"מצטער, אין לי..." עניתי.
"אלי!", הוא צרח לקשר, "יש'ך עודף ממאה?" הוא צחק בקול רם
מלווה בזרזיפי רוק דקים.
"אין לי כסף קטן. יש לי רק שטרות של מאתיים. הא הא הא", ענה לו
אלי, כנראה, בצחוק רועש לא פחות.
אני על המונית פחות משתי דקות וכבר מתחיל לכאוב לי הראש.
הנהג העביר לנוסע מקדימה את העודף שלי. כשהוא העביר לי אותו
נפל מטבע של חמישה שקלים והתגלגל לאי-שם. הרכנתי את הראש מעט
כדי לראות אם אני מצליח למצוא אותו על הרצפה המזוהמת של
המונית. מלבד שקית ביסלי "גריל" ומסטיק מעוך, לא מצאתי שום זכר
למטבע. לא הייתה לי סבלנות להמשיך לחפש, אז ויתרתי. עברתי
למושב משמאלי, הקרוב יותר לחלון. ככה לא יפריעו לי יותר...
משב רוח חזק תקף אותי פתאום. החלון של הנהג פתוח לרווחה. יופי,
השיער עוד ייהרס לי עכשיו. זה מה שחסר לי... שקלתי לבקש ממנו
שיסגור אותו מעט, אבל ידעתי שזה יוביל לעוד בדיחה קולנית בקשר,
אז ויתרתי גם על זה.
כבר הייתי חצי עצבני כשפתאום נזכרתי בסיבה שאני נמצא על המונית
המעצבנת הזו. מיטל. אני כל כך מקווה שאני אמצא חן בעיניה...
שהפגישה תהיה חלומית בשבילה. שלעולם לא תשכח אותה.
שתהיה מושלמת.
הנהג התחיל בתחביב המוזר של נהגי המוניות- "הבה ונחפור עם
אצבעותינו בתוך הר השקלים כאילו היו גולות ונרגיז את הנוסעים".
השתדלתי להתעלם וניסיתי לדמיין מה יהיה מהלך הערב.
"הלו?", בקע קולה הצווחני של הילדה שישבה מאחוריי, "נופר, איפה
את?" שיערתי שהיא בת חמש עשרה בערך. "אבל לא בא לי סרט", היא
המשיכה, משתפת את נוסעי המונית בשיחת הפלאפון שלה. "כי אין לי
עצבים. ככה. תגידי, מה עם ליאור? מה? מתי? באמא'שלך! שיואו,
לכי הביתה, אנ'לא מאמינה... מניאק".
עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. עוד שבע דקות אני יורד.
הנהג עצר. למונית עלתה בחורה צעירה ומטופחת והתיישבה במושב
הקדמי. נשאר מקום פנוי אחד, במושב שלשמאלי. כחיזוק למחשבה
שעברה בראשי, שאולי מונית הייתה טעות בסופו של דבר, עלה למונית
בחור כבן שלושים והתיישב לידי, או אם אדייק, התיישב קצת עליי.
בדרך כלל אין לי בעיה לשבת ליד מישהו, אבל במקרה הזה, זה היה
נוראי על גבול ההתעללות. הבחור היה מוזנח ומרושל להחריד. שיערו
מדובלל, סבוך ושמנוני, הוא היה שמן בצורה שדי מחצה את צד ימין
שלי וכיווצה אותי באופן משמעותי, חולצתו מוכתמת בכתמי שמן
ונוזל צהוב (שהתלבטתי קשות לגבי ההכרעה באם זה חרדל או עמבה),
מצוייד בשני עיגולי זיעה גדולים וגאוותניים בבתי שחיו, ומה
שהיה הכי גרוע... נדף ממנו ריח שלעומתו אפילו עובד ביוב היה
מגדיר את עבודתו כעבודה באוירה ריחנית ובסביבה ידידותית לחברה.
היה זה ריח זיעה חריפה משולבת עם אלכוהול, שהקשה עליי להמשיך
לנשום באופן סדיר. הריח הזה חייב אותי לנסות לשרוד בעזרת
נשימות קצרות ולא מספקות ולקוות שאם יהיה מוות, לפחות שיהיה
מהיר ונטול ייסורים... בעודי נאחז בקושי בשרידי אויר נקי,
קיוויתי שהריח שלו לא משתלט על הבושם שלי והופך אותו ל"ז'אן
פול חיריה". אם השעה לא הייתה עשר ושבע עשרה דקות ולא הייתי
חושש לאחר למיטל, כבר הייתי יורד מהמונית וממשיך ברגל.
נשארו חמש דקות לנסיעה, ניסיתי לנחם את עצמי ללא הצלחה.
"מי עוד לא שילם לי?", נבח הנהג. שקט במונית. אף אחד לא ענה.
"היי בחורצ'יק", פנה הנהג לנוסע שלצידי מבעד למראה,
"לא שילמת לי".
"שילמתי", נהם הבחור בשקט מצמרר.
"שילמתי? מה זה שילמתי? לא שילמת! אל תגיד לי 'שילמתי' כשלא
שילמת לי!", הנהג החזיר לו.
"אמרתי ששילמתי!", הפעם הבחור והגביר מעט את קולו רווי
האלכוהול.
האמת? רק בקול שלו הוא הצליח להרתיע אותי. לא העזתי להתערב, אל
אף שידעתי שהוא אכן לא שילם לנהג.
הנהג עצר את המונית בחריקה קטנה, אך עצבנית ודומיננטית. "תגיד
לי, אתה עם השטרות", הנהג פנה אליי, "הוא שילם לי או לא?".
יופי, מה הוא מערב אותי בויכוח?
"אממ", גמגמתי נוכח מבטו המאיים של ה"חבר הצמוד" והחדש שלי,
"לא יודע, לא שמתי לב... מצטער", ניסיתי להתחמק.
"נו נהג, תסע כבר אני ממהרת!", נדחף פתאום קולה של הנערה שללא
ספק הייתה שייכת לגיל הטיפש- עשרה.
"חוצפנית! מה זה פה ההפקרות הזאת? אני לא נוסע עד שהוא משלם
לי או יורד מהמונית!", צרח עליה הנהג.
ויכוח קולני התפתח במונית ואני, בין כל הקולות שעברו מעליי,
חשבתי לעצמי... איזה יופי. ככה לא תיארתי לעצמי את ההקדמה
לפגישה המיוחלת שלי עם מיטל. החולצה שלי מקומטת לחלוטין בגלל
הבחור השיכור הזה, אני כנראה מריח כמו חבית עמבה או חרדל,
שיושבת בתוך ביוב ושותה ויסקי, השיער שלי איבד כבר מזמן את
הטאץ' מהרוח המחורבנת הזו, כואב לי הראש ואני עצבני. אבל מה
שהכי גרוע, זה שכנראה אני הולך לאחר לפגישה הראשונה אולי הכי
חשובה לי. כל כך רציתי להרשים אותה. פאק.
בעודי מתאבל על סופה הצפוי של ההתחלה שלי עם מיטל, קם השיכור
וירד מהמונית בנהמה מחרישה אוזניים- "אני כן שילמתי!"
הנהג המשיך בנסיעה תוך כדי מלמול עצבני, קולני ובלתי-פוסק לתוך
מכשיר הקשר. התעכבנו כארבע דקות. השעה כעת היא עשר עשרים
ושתיים ונשארו עוד כחמש דקות נסיעה. במידה ולא יעלה עוד איזה
שיכור, יהיה פקק אימתני, הנהג יקבל התקף לב או שמא תהלוכת
ג'ירפות תחצה פתאום את הכביש... הרי זה יתאים פיקס לכל הנסיעה
ההזויה הזו!
ניסיתי לסדר את השיער בעזרת הידיים, הוצאתי סוכריית מנטה לנסות
להתרענן ממהלך הנסיעה הזו. אני עדיין בדרך למיטל. תשמור על
החיוך!
מושלם אולי זה לא יהיה, אבל לפחות תנסה לצאת בכבוד.
עוד דקה ואני יורד.
רמזור אדום. בעיניי הוא נראה כלב פועם. מתרגש ורוטט.
אני אוגר כח.
הוא מתחלף לצהוב. לשמש, מאירה ומעודדת. אני חש אותה בתוכי.
מחממת. מושיטה קרן תומכת. אני מתכונן.
ירוק. סע. יש לי אישור. אני מוכן.
ראיתי מהשמשה הקדמית שמיטל מחכה לי במקום בו אני אמור לרדת.
זה החדיר בי כח מחודש. אני אעשה את זה כמו שצריך. זה יהיה הערב
שלה. מעכשיו - הכל הולך חלק. מושלם.
"נהג, תעצור בבקשה", ביקשתי בעודי מנסה להסוות את הרעד בקולי.
דוק עדין ושברירי של התרגשות ציפה את ליבי, עוטף אותו כשכבת
מגן רכה של רגש.
לפני שירדתי מהמונית, תפסתי את מבטה של מיטל מבעד לחלון
ועינינו חברו. לא התקתי את מבטי ממנה גם בעת שירדתי מהמונית
ודפקתי קלות את ראשי בגג המונית. למזלי, היא פספסה את זה.
היא לבשה ג'ינס שמאד החמיא לגזרה המדהימה שלה, גופיה לבנה, דקה
ועדינה, שהאירה את פניה הסמוקות מעט באור יקרות. שערה הגלי היה
פזור על כתפיה, מונח באצילות. מבטה המופתע לטובה הוכיח לי
שהמראה הטוב שאיתו יצאתי מהבית הצליח לשרוד את זוועות הערב.
עיניה נטעו בי בטחון אינסופי, ששום דבר לא יכול לשבור. אני
יודע שאני מסוגל לעשות לה את אחד הלילות היותר מהנים שלה,
הבלתי נשכחים.
הייתי מוכן לתת את דייט חיי.
עד ש...

"בחורצ'יק", אמר הנהג לפני שסגר את הדלת והמשיך בנסיעה, "נדבק
לך מסטיק לתחת..."