עצוב ומשעמם,
כועס וכואב,
קשה לי להיות לבד,
אני נעלם ביחד.
אני הולך לאיבוד,
איפה אני?
איפה החיים שלי?
יש סוף לחשיפה?
מתי כל זה יגמר?
אני סובל.
כל יום רצוף סבל
זה לא אנושי,
זה עינוי מתוחכם,
זה לא נגמר,
עוד יום לחיות,
עוד אנשים לעבור,
עוד מצבים לפתור.
עוד לחץ בגב,
הגוף שלי מתמוטט,
העיניים שלי מתרוצצות,
לא מוצא מנוח.
כל היום אני חושב מה להגיד
וכשאני לבד אני חושב עם מי להיות,
מתאמץ לא לשנוא אף-אחד,
לוותר ולשחרר את הרקטום.
לא כועס,
מהנהן ומתרפס,
עושה נס בחיוך,
או לא, העיקר לבטל את עצמי.
אני לא כאן.
אז איפה אני לעזאזל?
אני רוצה להגיע לשמיים,
עוד לא טיפסתי על עץ.
אני מעכב את הקץ.
אם אני אראה שאני
כל הפחדים שלי, אני מפחד שמיד
אני אעלם או אתאבד.
רק לא למות.
אלף פעם ביום אני משנן:
'לא למות יפתח,
לא למות עכשיו,
יש עוד זמן יפתח,
לא עכשיו יפתח',
אז מתי?
מה אני צריך בשביל להפסיק?
מתי אני אחליט שהגיע האחרון?
אני רוצה לעוף רחוק מפה,
למקום שקל לחיות בו,
למקום שקל בו להיות אתה,
בלי לחפש רמזים
אצל כל מיני אחרים
שהגיעו למתג
ונדלקו להם הפיוזים,
וכל האמהות חולמות
שהבן שלהן ידלק
באותה צורה,
עם אותם בגדים,
ושן אחת צהובה,
אני רוצה קבלה יקומית!
אני צריך עזרה,
אני לא מחזיק מעמד,
האצבעות שלי מתעיפות
ומתחלקות מהזיעה,
המורה תשחררי אותי.
לשחרר את הסוס,
להציל את הלויתן,
להחזיר את הגוזל לקן,
לכבות את הלב,
להדליק את הראש.
אני מת בעמידה,
טבלת היאוש מיואשת.
אני חסר מעצורים
ומלא נקבוביות,
כיתת יורים מחופשת לנזירות,
חיסלה וחוררה אותי עם משתיקי קול,
ועכשיו אני צף מחוץ לחללית,
ואין דרך חזרה.
להתראות חלון,
שלום מגירה. |