[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניקולס קופיטמן
/
פרגמנטים

הוא אהב את הפארק, אהב לערוך טיולים לאורכו. הוא אהב לצפות
במעשיהם של האנשים שהסתובבו בפארק, עסוקים בתחביביהם
ובעיסוקיהם האישיים. הוא ידע שבפארק, היו האנשים חופשיים
מטרדות היום יום. וכשהאנשים היו חופשיים, הם היו אמיתיים. בלי
המסכות שלבשו בעבודה, בלימודים. בלי שקרים. הוא שנא שקרים.
הוא נהג להסתובב לאורכו של הנחל, צופה במתרחש, לומד את האנשים,
את מעשיהם וסיבותיהם, מביט על הנעשה סביבו ובונה לכל אחד את
הסיפור האישי שלו.
אולי זאת הייתה דרכו להימנע מליצור סיפור לעצמו. אולי.
אבל אז הוא ראה אותה. והכל השתנה.





היום הזה היה אמור להיות גשום. ככה לפחות היא חשה. לכל אורך
הבוקר, אותו בילתה עם אמה בבית החולים, התקבצו העננים במוחה.
עם כל משפט של הרופאים, עננה. הם נשמעו לה כאילו הושאלו מסדרת
בית חולים נדושה בטלוויזיה -  הסרטן סופני אמרו לה. לא נשאר לה
עוד הרבה זמן. אין כבר תקווה למרפא. כל שנותר הוא להנעים עד
כמה שאפשר את ימיה האחרונים.
היא ניסתה להיות החזקה. להיות שם בשבילה. אבל היא נשברה. בסוף
אמה הייתה זו שניחמה אותה. אמרה לה שהכל יהיה בסדר. גם כשהיא
כבר לא תהיה. לא כך הדברים אמורים היו להתנהל. אך אמה ביצעה את
התפקיד שיועד לה בסדרה.
כאשר עזבה את בית החולים לא הייתה יכולה לחזור לעבודה. צבר
העננים טשטש את מחשבותיה. היא הייתה זקוקה למישהו שיראה את
הדברים מבעד לעיניה, שירגיש אותה.
היא חזרה הביתה, מקווה שהחבר שלה יהיה שם בשבילה.
היא מצאה אותו עם מישהי אחרת.
היא שמעה את הרעמים במוחה. מיד לאחר מכן החל הגשם לרדת.
היא עזבה את הבית, משאירה מאחור את צעקותיו של החבר המתחננות
אליה שתישאר, שאם רק תישאר תוכל להבין. שהכל טעות. שהוא לא שלט
בעצמו, הוא פשוט זרם עם הרגע.
כל מילה שלו פגעה בה חזק יותר, ברקים במקום מילים.
היא הייתה לבדה בחוץ. שמש הצהריים מעל הסופה שבתוכה. היא הייתה
זקוקה למחסה.
היה רק מקום אחד בו האמינה שתוכל למצאו. היא הלכה לפארק.





"היא מדהימה, אני אומר לך. זאת הבחורה. היא האחת. אף פעם לא
חשבתי שאני אוכל לאהוב מישהי כמו שאני אוהב אותה. כן. אני יודע
שאני משתפך. מה אני אעשה? ככה זה כשאוהבים, לא?
מה אני אוהב בה? הכל. הריח של השיער שלה בבוקר, אחרי החפיפה.
את הידיים הקטנות האלה שלה, החלקות, החמודות שבא לך רק לקחת
אותם בידיים שלך ואף פעם לא לעזוב.
את הנקודה הזו שבין הצוואר לכתף, שכשאני מנשק אותה זה עושה לה
צמרמורת. אבל טובה.
שהיא תמיד אומרת את מה שהיא חושבת ולא משנה מה אף אחד אחר
יגיד.
שהיא אוהבת כשאני יושב בשבת בצהריים על הספה ורואה טלוויזיה,
והיא נשכבת לאורך הספה לקרא ספר, הראש שלה על הברכיים שלי ואני
מלטף את הראש שלה בעדינות.
שהיא חכמה יותר ממה שהיא חושבת. שהיא חושבת שאני חכם יותר ממה
שאני באמת.
שאפשר לדבר איתה על כל דבר בעולם. בכל שעה של היום.
שאני יושב עכשיו, מדבר איתך פה בטלפון, והיא יושבת מולי,
מסתכלת עלי עם העיניים הגדולות שלה והיא יודעת שאני מתכוון לכל
מה שאמרתי עד עכשיו.
כן. אני יודע שאני משתפך. אבל ככה זה כשאוהבים. לא?"





"בטח שאני אוהבת אותו. הוא אהבת חיי. הוא זה שמכיר אותי, את מי
שאני באמת.
סיפרתי לך על העיניים היפות והחודרות שלו, שמפלחות את הערפל עד
שהן מגיעות לאמת שלי, למה שאני חושבת באותו זמן. הוא יכול
להבין את כל מה שעובר עלי ברגע.
יכול היה להבין אותי. הוא לא מבין אותי כל כך טוב בזמן
האחרון.
סיפרתי לו עלייך. ניסיתי להסביר לו את המצב. שאני מאוד נסערת
מכל מה שקורה בזמן האחרון. אבל אני לא חושבת שהוא מצליח להבין
מה עובר עלי. הוא די כועס שאני מבלה איתך כל כך הרבה זמן
ומשאירה אותו לבד. כל כך כעסתי שהוא בכלל עושה השוואות שלא
ניסיתי להסביר לו עד כמה הוא נשמע ילדותי. אמרתי לו שאני לא
מוכנה שהוא יגביל אותי או יגיד לי מה אני יכולה או לא יכולה
לעשות. זה רק עצבן אותו יותר. אני מפחדת.
אני מפחדת שהוא יעזוב אותי. אני מפחדת להשאר לבד. אני לא יודעת
להיות לבד.
אבל אני גם לא רוצה להשאר איתו רק בגלל זה."





"מה זאת אומרת, 'אנחנו חיים בשיגרה'? באיזו שיגרה אנחנו חיים?
מה רע בקצת שגרה?"
" שזאת לא קצת שיגרה. זאת הרבה שיגרה. אנחנו תקועים. התרגלנו
אחד לשני יותר מדי."
"התרגלנו אחד לשני? התרגלנו? מה זאת אומרת התרגלנו? מה את רוצה
שאני אעשה? שאני אצבע את השיער? שאני אשים פירסינג בלשון? שאני
אקנה אופנוע? את רוצה שאני אהיה מישהו אחר? את רוצה מישהו אחר?
תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא רוצה מישהו אחר..."
"אני לא רוצה מישהו אחר! אני רוצה אותך. אבל... לא יודעת. איך
שהיינו קודם. כשעוד היה לנו כיף. כשהיינו מגלים כל יום דברים
חדשים אחד על השני. אני כבר לא מגלה עליך שום דבר חדש. אנחנו
מכירים יותר מדי טוב אחד את השני. התרגלנו."
" אני משעמם אותך? זה מה שאת אומרת? את משועממת ממני?"
"אני לא משועממת ממך. אני משועממת מאיתנו. אני רוצה שנעשה
דברים כיפיים ביחד. אנחנו כבר לא עושים דברים כיפיים ביחד..."
"אתמול הלכנו לסרט. ביום שבת הלכנו למסעדה עם החברים שלך".
"לא לזה אני מתכוונת. אני לא יודעת למה בדיוק אני מתכוונת...
הברק. הברק שהיה לנו בהתחלה נעלם".
"הברק?"
"כן. הברק. הספונטאניות. אתה כבר לא יוזם. רק אני יוזמת. פעם
היית כל כך ספונטאני. תמיד הלכת עם הרגע. אתה כבר לא עושה את
זה יותר".
"אני לא יודע מה את רוצה שאני אגיד לך על דבר כזה".
"אתה לא אמור להגיד כלום. אתה לא חייב להגיד כלום. אני רק
אומרת לך מה שאני מרגישה".
"אז מה קורה עכשיו?"
"לא יודעת".
"מה קורה איתנו עכשיו?"
"לא יודעת."





"הוא כזה בחור חמוד. ביישן. אבל חמוד. יש לו גומות חן כשהוא
מחייך, שפשוט גורמות לי לרצות לחייך גם כן. כשהוא צוחק, את
הצחוק המתגלגל הזה שלו, אני מתפקעת מצחוק גם כן.
הוא לא מדבר הרבה. אבל יש לו מן מבט כזה, חודר. אני יכולה
לראות איך הוא לומד אותי, איך הוא מבין אותי יותר עם כל דבר
שאנחנו עושים. עם כל שיחה שלנו.
זה נשמע אולי קצת מוזר, אבל טוב לי לדעת שיש מישהו שאני יכולה
להיות כל-כך פתוחה איתו.
שאני לא צריכה לפחד לעשות מולו שום דבר. הוא לא שופט אותי או
שום דבר שאני עושה.
הוא פשוט מבין אותי. ואוהב אותי. ואני אותו. וזה כיף. כמו יום
של שמש בפארק.
חיכיתי הרבה זמן למצוא מישהו כמוהו.
הוא אחד מהטובים. אולי הוא אפילו האחד. לכי תדעי. אולי תראי
נכד בקרוב.
איזה שטויות את מדברת? מה זאת אומרת את לא חושבת שנשאר לך
מספיק זמן? סרטן?!"





"לא יודע. לא יודע מה קרה. אנחנו כבר לא רואים שום דבר עין
בעין. לא מסכימים על כלום. רבים על שטויות. אנחנו כבר לא
מדברים. אם כבר יש דו שיח, הוא רק בצעקות. מאז שאמא שלה אמרה
לה שהיא הולכת למות מסרטן משהו השתבש אצלה בראש.
היא כבר לא אותה אחת שהכרתי והתאהבתי בה. היא שונה. היא כל-כך
עצבנית על העולם, כל-כך כועסת שהיא לא יכולה לשנות את המצב
שהיא ממטירה האשמות ותסכולים על האנשים הכי קרובים. ואני לא
עשיתי לה כלום. רק תמכתי בה... בסדר, נתתי לה שקט. צפיתי בה
מרחוק. זה אותו דבר. זה מה שהיא הייתה צריכה, מרחב. שקט.
להירגע. אז נתתי לה את זה ועדיין חטפתי על הראש. בריב האחרון
היא אמרה לי שאני לא ספונטאני מספיק. שאני לא הולך עם הרגע.
הנה, תראי אותי הולך עם הרגע. את, אני ובקבוק השמפניה ששמרתי
ליום השנה שלה ושלי.
מה את חושבת שהיא תגיד על זה? מספיק ספונטאני?"





היא הלכה לפארק. היא נהגה לעשות זאת בכל פעם שהייתה מגיעה
לביתה מהעבודה והשמש עדיין החזיקה מעמד בשמיים. זה לא קרה
לעיתים קרובות מדי לצערה. למען האמת, חשבה, זה כמעט ולא קרה
כלל בזמן האחרון.
הפארק היה עמוס במבקרים  וכולם היו עסוקים בענייניהם - חלק
רצו, חלק התאמנו, קבוצות של אמהות המשגיחות על ילדיהן דיברו על
ענייני דיומא. היא הביטה סביבה ותחושה של חמימות נעימה עלתה
בקרבה.
קרני השמש התפנקו על שיער ראשה ועל פניה. היא הרימה ידיה אל-על
ונשמה נשימה עמוקה של אויר קיצי ושל צמר גפן מתוק. שלווה
מתוקה. היה זה יום נפלא ורק דברים טובים יכולים לקרות כשהיום
נפלא. היא ישרה את ראשה ופקחה את עיניה.
על הספסל מולה ישב בחור אשר הביט בה מרותק. המבט שלו היה חודר
ותשומת הלב החמיא לה בהחלט. היא שמה לב לעובדה שהוא נראה לא רע
כלל.
היא החליטה ללכת להציג את עצמה.





הוא לא ידע מה הוא עושה שם. הוא אמנם היה בביתו, במיטתו, אבל
עם האישה הלא נכונה. הוא שכב על גבו, היא רכבה עליו באיטיות.
עיניה עצומות. היא ליטפה את חזהו באיטיות. מרגישה. הוא לא. הוא
עשה הכל במכאניות. ללא רגש.
הפריע לו המחסור בקשר עין. הוא היה זקוק לו. אבל הקשר לא היה
אמור להיות איתה. הקשר לא היה איתה. הוא התחרט שהגיע למצב הזה.
הוא התבייש. אבל זאת הייתה היא שפיתתה אותו. או שלא? תירוצים.

הוא לא זכר את שאירע לאחר המריבה הגדולה שהייתה לו עם חברתו
קודם לכן. לא רצה לזכור.
כל מה שרצה היה להעיף את הבחורה שאיתו מהר ככל האפשר. להתקלח.
להתלבש. לקחת את חברתו למסעדה כשתחזור מהעבודה, שם יתנצל על כל
מה שעשה לה בזמן האחרון. על כל הכאב שגרם לה. להבטיח שיתמוך בה
בכל מה שיידרש ולהגיד לה שהוא אוהב אותה.

עומדת בפתח החדר. לפתע ראה אותה.

הוא צעק לה שתחזור. ניסה לספק הסברים. תירוצים. אבל הוא ידע,
כשראה את מבטה זמן שעמדה בפתח חדרם המשותף, שהקשר ביניהם נגמר,
ואין שום דבר שהוא יוכל לעשות כדי לתקן אותו.
הוא לא טרח להתנצל בפני הבחורה שהייתה איתו. הוא גם לא טרח
ללוות אותה אל מחוץ לדירתו. הוא פשוט קם, יצא מהדירה והחל
ללכת. היעד לא היה חשוב. העיקר היה להתרחק. הוא הרגיש שהוא חי
בשקר והוא לא רצה להרגיש כך יותר, הוא הרי שנא שקרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמתי לי פודרה
צבעתי ריסים
ובמקום לקבל
קוקסינל
קיבלתי סלוגן
מתחכם


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/05 19:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניקולס קופיטמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה