אחד הנהלים הזכורים לשמצה בצה"לנו,  נוהל שכל חייל מכיר, הוא
הנדב"ר - נהלי הדיבור ברשת הקשר. כאשר החבר'ה מתחילים לדבר
שטויות ברשת הקשר הצה"לית, תמיד יהיה את "הורס המסיבות" שינבח
לתוך המע"ד בקול סמכותי ככל האפשר "חדל קשקשת ברשת".
בדרך כלל אחד החמ"ליסטים עושה זאת, כך שאף אחד לא ממש מקשיב
לו, ולפעמים אפילו מגניבים איזו בדיחה על חשבונו. אך כשאחד
הקצינים הבכירים, הסמג"ד למשל, עולה בקשר ומאיים לשפוט אנשים
ולשלוח אותם לכלא, זה כבר סיפור אחר. אף אחד לא רוצה לסגור
עשרים ושמונה "בפנים" בשביל כאלה שטויות.
לפעמים אני חושב שאולי הייתי צריך לצאת בעצמי לקורס קצינים.
אולי אז, וגם זה לא בטוח, מישהו היה מקשיב לי כשאני אומר: "חדל
קשקשת!".
נמאס לי. נמאס לי לפתוח את העיתון ולקרוא, שוב, על המירוץ
בצמרת צה"ל לרמטכ"לות. נמאס לי לקרוא, שוב, איך כל חבר כנסת
קורא לחברו "פשיסט". נמאס לי לקרוא, שוב, שמקור בכיר בצה"ל
התריע אחרי הפיגוע האחרון, כמו אחרי כל פיגוע, ש"אנחנו נמצאים
במצב של לחימה, וזה מצב מאד לא פשוט". נמאס לי לקרוא, שוב, איך
כל אחד בטוח שהשני הורס לו את המדינה. די, נמאס!
דברו על מוזיקה. דברו על כדורגל. דברו על ספרות. מצידי דברו
אפילו על מזג האויר, אבל תפסיקו לקשקש כל הזמן על פוליטיקה.
הקשקושים הבלתי פוסקים האלה גורמים לי לרצות לאטום את האזניים,
לעצום את העיניים ולהצטנף בפינה.
אני מכיר אנשים שיגידו שאני בן אדם "קטן" - שלא אכפת לי מעם
ישראל. אחרים אולי יגידו שאני אגואיסט, וינענעו ראשם מעלה ומטה
ברחמנות. זה לא נכון. אכפת לי מעם ישראל. אפילו הייתי מדריך
בתנועת נוער, אם זה בכלל אומר היום משהו למישהו. וכן, יש לי
דעה פוליטית מאד ברורה ומגובשת, כיאה וכיאות למתנחל דתי.
אבל את הדעה שלי אני מביע בקלפי פעם בארבע שנים (טוב, כיום זה
כבר בתדירות יותר גבוהה). אני לא צועק אותה בהתלהמות
ב"פופוליטיקה". אני לא עומד על ארגז בקרן רחוב ונובח אותה על
כל מי שלא ממש רוצה לשמוע. אני לא מגיע למפגשי דתיים-חילוניים
של "גשר" או "צו פיוס" כדי להבין את "הצד השני", להתווכח שוב
ושוב ולהוכיח שאני צודק. אני לא שולח כל שני וחמישי מכתב למדור
"דעות" בעיתון בתקווה שמישהו ישתעמם מספיק כדי לקרוא אותו.
ואני בהחלט לא משתתף בפורומים וירטואליים ואינטלקטואלים, כדי
לפרט, לנמק ולהביא דוגמאות לנכונות דעתי.
ג'ורג' אורוול, בספרו הידוע והמאד מומלץ "1984", טבע מונח חדש
בשפה העברית (הוא כתב באנגלית במקור, אבל למה להיות קטנוניים),
מונח שמתאר את הקשקשת הזאת בדרך התמציתית ביותר - "לדברווז".
מי שרוצה לבדוק מהי ההגדרה המדוייקת של המונח, מוזמן לקרוא את
הספר, אך באופן כללי זהו שילוב של המילים "לדבר" ו"ברווז",
ומתאר בני אדם שמגעגעים באופן בלתי פוסק, אך בעצם לא אומרים
כלום.  זה בדיוק מה שאנחנו מאד אוהבים לעשות במדינתנו
הקטנטונת, וזה בדיוק מה שנמאס לי ממנו.
עכשיו שאני חושב על זה, אולי אני אקים מפלגה.