לפעמים היא מרגישה שהיא חיה בסרט,
מגלמת תפקיד שולי בתוך סט של כוכבים,
והיא מדקלמת שורות שמישהו אחר כתב עבורה,
ועם כל תמונה שעוברת מצבי הרוח משתנים;
היא מחייכת ובוכה לפי הזמנה,
מסתגרת לבד בחדר עטוף מצלמות,
ונראה שתמיד מישהו צופה בה -
משנה את התסריט, רושם הערות.

ונמאס לה כבר לחיות חיים לא שלה,
להתאים את עצמה למה שצריכים אחרים,
וכשהבמאי צועק "קאט!" היא תוהה לעצמה:
מתי תשחק תפקיד ראשי בעולם של ניצבים?
מתי סוף סוף תוכל לחיות את חייה
לפי טקסט שכתבה לבדה?
ונראה שהחיים פשוט חולפים על פניה,
בעוד שהיא סופרת כל דקה ודקה.

לפעמים היא מרגישה שהיא חיה בסרט,
כמו דמות שתמיד נמצאת במקום הלא נכון,
ובאולפן הצילומים הזמן אינו עובר,
היא עוצרת מלכת, נעולה בתוך שעון;
ובעוד התפאורה משתנה מתמונה לתמונה,
קיץ וחורף הולכים ושבים,
רק היא נשארת אותה שחקנית -
כשמעונה לעונה אנשי הקאסט מתחלפים.

ונמאס לה כבר לחיות חיים לא שלה,
להתאים את עצמה לציפיות אחרים,
וכשהבמאי צועק "קאט!" היא תוהה לעצמה:
מתי תשחק תפקיד ראשי בעולם של ניצבים?
מתי סוף סוף תוכל לחיות את חייה
לפי טקסט שכתבה לבדה?
ונראה שהחיים פשוט חולפים על פניה,
בעוד שהיא מייחלת למותה של דמותה.