עוד דף של ניסיון להתנקות. הרגשות כ"כ חזקים עד שנדמה לי שאיני
יכולה להכיל אותם. זועקת בשקט מופתי. מתענגת בכך שאיש לעולם לא
ידע, אני אדאג שידעו. אחרת - איך ירחמו עליי?
כל פעם נדמה לי מחדש שהתבגרתי, שגדלתי, שאני חזקה יותר,
עוצמתית, לוקחת נשימה, ממלאת את החזרה באוויז הקפוא ומתכוננת
להסתער על העולם... אשליה יפה.
ניצבת מול האויב הכי גדול שלי, אני עצמי, ונאבקת במלוא הכוח,
להושיט יד, לגעת, להקיף עצמי באנשים. רק כך אוכל לשרוד, להישאר
חזקה.
מסע בזמן, נסעתי אחורה כמעט 10 שנים, אני תוהה אם למדתי משהו
בזמן הזה. הראש אומר שכן, הלב אומר שלא.
אני כל כך רוצה שתקרא את המילים האלה ותתקשר אליי. מלא
התרגשות, נפעם, ותגיד לי שאני טועה, שאני כן גדלתי, שאני חזקה,
שאני מדהימה. קארין ארד אמרה, או יותר נכון כתבה, (והיא גם די
צודקת) "לבחורות "מדהימות" יש המון ידידים, הרבה הערכה והרבה
תסכול מיני". אני חושבת שאני אוהבת אותה. אחרי זה, כל מילה
מיותרת.
בגיל 20 ומשהו, איך לעזאזל הגעתי לאיפה שאני? ועוד יותר חשוב
מזה, איפה אני?
עוד קפיצה אחורה בזמן, נזכרתי במפה, איך שכחתי לקרוא את המפה?
הלא ידעתי פעם מצויין שכל אשר עליי לעשות הינו לעצום את עייני
ולהסתכל על המפה. כל החששות ימוגו, הכל יתבהר ושוב יעלה חיוך
על פני. איפה שכחתי את המפה?
היד כבר כואבת, התעייפתי מלכתוב, אבל אין ברירה אחרת. בשביל
להתנקות צריך לכאוב. נוסעת עם מטען עודף, מנסה להסיר אותו מעל
כתפיי.
תחושת המחנק גוברת.
תמיד רציתי לחוות מה שמישהו אחר חווה דרך עייניו. זאת ההזדמנות
שלך לעשות זאת דרך עייני. זורמת, בתנועה מתמדת, בלי פילטרים,
בלי הגנות. הכי אמיתית שאני יודעת/מסוגלת להיות. לא מוחקת אף
מילה. אין חרטות. יש חרטות. אין חרטות. משחק שאין לו סוף.
נושמת עמוק, אין אוויר, איך הבחורה הזאת יכולה לחייך כל היום?
זה גובל בלהרגיז אותי, כל ההווייה שלה, מהשיער הבלונדיני ועד
המבטא הצרפתי. הצעיף הקטן שעל צאוורה ושוב החיוך הזה. בשעתיים
הראשונות הוא קסם לי. עכשיו? הייתי זורקת עליה אבן שישברו לה
כל השיניים. מסכנה, היא לא עשתה לי כלום, זה לא אשמתה שאני
בכלא הזה ל - 4 שעות. אני יכולה להישבע שהזמן זז כאן לאט יותר,
לאט מידי. דווקא בדרך כלל יש לי סבלנות אבל אני מרגישה כ"כ
טעונה וכ"כ תלושה כרגע שאם הייתי יכולה הייתי מטפסת על
הקירות.
עצם הידיעה שאין לי לאן ללכת מטריפה אותי. אני חושבת על הכל.
על סופי, לא יודעת למה דווקא על סופי. שנים שלא דיברנו או
התראנו, מעניין מה שלומה, זה רק בגלל הכתב שלי, שאני חושבת
עליה, יצא לי כתב דומה לרגע...
אולי אני אגנוב לו את העיתון? הוא ממילא ישן. נקרא קצת על צרות
של אחרים, אולי זה ירגיע אותי. אני רוצה לשתות, מים, קרים
והרבה. אין פה מספיק אוויר. זהו, אני לוקחת את העיתון ומוציאה
את המים מהתיק, קצת מין, די פושרים, אבל גם זה משהו...
סוף דבר, האמנם?
רוצה להשתייך, כבר לא מפחדת מעבר. הזוועה שרודפת את כולנו, יש
לה מקום גם אצלי. דחיתי, ברחתי, בעטתי בכוח, בשביל מה? אין בזה
שום בושה, זה לא מכתים אותי, רק מחזק אותי, חבל שהמחיר כבד.
רוצה לצעוק, לזעזע, להיות חלק מעצמי, רוצה להשתייך.
איך יוצאים מרצון אל מעשה? רק הזמן יגיד. בתוך המון של נשמות,
המון של יצירה, עוד שם, עוד קול, עוד מהות - איך אתפוש את
מקומי? לא יודעת, מנסה. מידי פעם יש משבר, יש ספקות, יש גם
שהאמונה מעלנת. אבל ככלות הכל, אין לי שום ברירה אלא להיות
עצמי. לשנות את אשר ניתן לשנות ולקבל את אשר לא ניתן לשנות.
עיתון, אני בדרך כלל לא קוראת את העיתון, אבל בכלא הזמני הזה,
מצאתי לי פירצה בין המוות בכבישים וזוועות "תרבות" גולני ועד
למסע בשואה ב"יד ושם" החדש, קצת מקצת עוזר לי למצוא את עצמי
מחדש.
עיינים, מבטים מתחלפים, חיש מהר נעלמות, חס וחלילה שלא יווצר
מגע או קשר. אני אלמד להתבונן בלי בושה ובלי פחד. אני יודעת.
נחיתה לתוך ישראל, לאותה מציאות חדשה/ישנה. "הבאנו שלום
עליכם?" אולי... בינתיים, שלום לעצמי. חיוך, רגע פרטי, לחלוץ
עצמות, לקום ולהתחיל להמשיך ללכת.
סוף דבר - בהחלט.
