עוד ארבעה ימים ואני שנה בצבא. יש. איזה כיף! סוף סוף מתחילים
לספור לקראת הסוף, רואים כבר קצת את האור בקצה המנהרה. ואיזו
דרך טובה יותר לחגוג את זה אם לא ברגילה? נכון, תכל'ס, בגלל
מצבי הנוכחי כנטולת חיים אין לי בדיוק איזו אופציה מטורפת
להתפרע בשבוע החופשי הזה, אבל אמא כבר מזמן הציעה שנלך אני,
אחי ואבא לאיזה בית מלון איפשהו, לאיזה בילוי אינטימי משפחתי,
רק אנחנו. "אני כבר הייתי בצפון לבד לפני כמה שבועות, אין צורך
שאני אצטרף. לכו תבלו קצת עם אבא".  דווקא מתאים. אין כמו אבא
בבילויים משפחתיים. צחוקים איתו. ומה אני צריכה את אמא שתכנס
באמצע ותריב איתו כל הזמן? זה יהרוס את כל הפאן. רק אני, אחי
ואבא. יהיו קטעים.

כך ישבתי באוטובוס. כמו כל יום. ג'ובניקית שחוזרת יומיות הביתה
מבסיס בירושלים היישר אל תל אביב, עייפה, אך כרגע, בהחלט
מרוצה. אני יוצאת לחופש שלי. רק אני. כל שאר הבנות שאיתי
בתפקיד יצאו בשבועות שאחרי, אך השבוע, הוא כולו שלי. גם כתוב
בלו"ז במשרד על כל ימות השבוע הבא- ש--- ברגילה. אני רק צריכה,
כמו תמיד, להתקשר הביתה להודיע שאני בדרך. ככה זה כשנולדים
למשפחה פולנית אסלית, ההורים לחוצים תחת והנשימה שלהם לא תהיה
סדירה עד שבתם החיילת המשרתת "הרחק" לא תדווח להם שהכל כשורה,
ושהיא חוזרת הביתה בשלום מהתופת. הרגל שכזה שאמא שלי המציאה.
אם אני לא מתקשרת מהאוטובוס, דמי בראשי. אתם בטח מכירים את כל
המשפטים האלו של הפולניות מהפרודיות "את רוצה שאני אמות? את
רוצה להישאר בלי אמא?". נו טוף, לפחות זה עוזר לפתוח לחץ
באזניים מרוב הפיהוקים.
אז אני מתקשרת. "בית- send". צליל חיוג... צליל חיוג... צליל
חיוג... אף אחד לא עונה. די מוזר. בד"כ השפופרת של הטלפון
מורמת בטיל כאילו ראש הממשלה עשוי להיות מן העבר השני. אוקי...
אז מילא אמא שלי לא עונה, גם ככה כל היום היא מטיילת לה ברחבי
הגלובוס, לא מוצאת מנוח, אבל אחי? מה איתו? הוא כבר יודע היטב
שתפקידו בבית זה משיבון. לאן החינוך התפוגג, אללי?
טוב, אז בבית לא עונים. ננסה second best option. "אמא -
send". כן. מה זה הצליל חיוג הזה עוד פעם? שאמא שלי לא תענה
לי? הרי רק בשבילה אני מתקשרת. אוקי... זה באמת מתחיל להיות
קצת מוזר... אבל מילא. בטח כרגיל הסלולרי שלה מתחבא איפשהו
במעמקי התיק שלה והיא בכלל לא שמעה שצלצלתי. אז עכשיו אעשה את
הבלתי יאמן. אני אתקשר לאבא. אני כמעט אף פעם לא מתקשרת לאבא.
לא ממש יוצא לי. הרי אבא שלי הוא המאאאגניב מבין ההורים (אם
בכלל קיים שילוב כזה) והוא לא לחוץ quite as much כמו אמא שלי.
בד"כ אני מצליחה להשיג אותה ואין שום צורך להתקשר ולדווח גם
לו. אבל הפעם, ככל הנראה, מדובר במקרה חריג. טוב, לפחות עם אבא
אני יודעת לבטח שהוא לא יכזיב אותי. בגלל התדירות הנמוכה יחסית
שבה אני מתקשרת אליו, אין ספק שברגע שהוא יראה על צג הסלולרי
שלו שיחה ממני, הוא יעוט עליו לפני שאני אספיק לומר ג'ורנימו.
טוב נו אני אומרת ג'ורנימו די לאט, אבל תזרמו איתי. ממ. או
שלא. מסתבר שטעיתי, וזה באמת מפתיע אותי. הוא לא עונה. סירבתי
לנתק. הוא חייב לענות מתישהו. אבל לאחר שתמו כל צלילי החיוג
שבסטוק של הסלולרי שלו, הגעתי הישר אל המשיבון הסלולרי בקולו
של אבי. החלטתי להשאר לשואו. לא לעתים קרובות מזדמן לי ליהנות
ממופע איכותי שכזה כמו לשמוע את אבי אומר בקול צלול ורציני
"שלום, הגעתם לפלאפון של  ------ ----, אני כרגע לא נמצא, אבל
תוכלו להשאיר הודעה אחרי הצפצוף". איזה חמווווד!!! קול בתוכי
הצטווח, וחשבתי לעצמי איך מחר, יום שישי, אני אקרע איתו מצחוק
ב"קפולסקי" על ההודעה המקסימה הזאת, שכ"כ נוגדת את אישיותו
הפשוטה ואחד העם-ית. יש לנו מעין מסורת שכזו, זה כמה חודשים,
פחות או יותר מאז שסיימתי את הקורס שלי. כל בוקר יום שישי אני
והוא יושבים יחד על הבופה של קפולסקי ליד הבית, מרכלים
ומדסקסים כמו שתי זקנות חביבות, על הא ועל דא ועל מה שביניהם.
למען האמת, זה אחד הדברים המתוקים ביותר. הוא כ"כ מתעניין בי.
במה שעובר עלי בצבא, במפקדים שלי, בחברים שלי, בתוכניות שלי.
ואני כ"כ אוהבת לספר לו, לצחוק איתו, כי זה כ"כ פשוט, ולהביט
מהצד על איך הוא מוקסם מהמלצרית הקבועה שלנו, ובכל פעם שאנחנו
אוכלים שם, לא שוכח ללחוש לי, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא אומר
זאת "היא פשוט נהדרת". היא באמת נהדרת. מסורה.
חשבתי כמה נחמד ודאי יהיה מחר, להקניט אותו כך, מעל כדורי
שוקולד שהוא טרח לרוץ ולהביא מהמזנון במיוחד עבורי, על ההודעה
היקרה הזו.
אבל עדיין היה מוזר שאף אחד לא ענה לי. זה לא שגרתי. אבל
החלטתי לא לחשוב על זה יותר מדי, עסוקה באושר של "אני יוצאת
לרגילה!!!" ו"איזה אבא חמודי יש לי" מכדי להכניס שטויות סתם
לראש. שמתי את האוזניות על ראשי והפעלתי את הדיסקמן.

כרבע שעה לאחר מכן, הסלולרי שלי, שהיה בכיס האחורי במכנסיים
שלי, רטט. מיהרתי להשתיק את הדיסקמן ולהוציא אותו מהכיס.
הכתובת על הצג "בית" רק הרגיזה אותי. עכשיו אתם מתקשרים? בגלל
זה אני מתקשרת על ההתחלה, אני רוצה לגמור עם כל העניין המטופש
הזה של הדיווח כמה שיותר מהר כדי שאוכל להתפנות למוזיקה
ולמחשבות האחרות שלי, לא כדי שלא תענו לי ואחרי שנה תיזכרו
להתקשר ולהפריע לי באמצע.
"הלו?" עניתי.
"---?" אחי, ----, ענה מן הצד השני.
"----, למה לא עניתם לי מקודם?" שאלתי בקול מרוגז.
אחי שתק מעט... ואז ענה בקול שקט ורציני, "לא יכולנו".
"מה לא יכולתם?", התכעסתי, "מה כבר קרה? אני לא זאת שהמציאה את
הרעיון המטופש הזה של להתקשר וממש אין לי כח לזה, אז כשאני
מתקשרת אני מצפה שיענו לי. אם אתם לא מתכוונים לענות, אז אולי
אני לא אתקשר כבר וזהו."
אחי רק נאנח בשקט. "טוב," אמר. רק אז הבחנתי בנימה השונה
בקולו.
"----, אתה בסדר?" שאלתי. חשבתי שאולי הוא חולה או משהו.
הוא נאנח שוב. "כן... כן...", אמר.
"טוב..." אמרתי... ואז חזרתי לכעסי. "אז שזה לא יקרה שוב בסדר?
אני בדרך הביתה. ביי."

המוזיקה השכיחה את טון הדיבור המוזר של אחי ממחשבתי, וכשירדתי
מן האוטובוס כבר שכחתי ממנו כליל. שוב חזרתי לאושרי ועליצותי
עקב הרגילה. הגעתי לביתי, נכנסתי לחדר המדרגות, והזמנתי את
המעלית. כשהמעלית הגיעה, ניכר שהיה מישהו בתוכה. כשהדלת נפתחה,
ראיתי את אמי יוצאת ממנה.
"היי!" חייכתי אליה, ועמדתי לומר בשמחה שסוף סוף אני ברגילה
ומה התכנונים והכל... אך לפתע, שמתי לב לפניה. עיניה היו
נפוחות ואדומות. פניה היו נפולים. לחייה היו רטובות. חיוכי
התאדה. עוד לא הספקתי לומר "מה קרה?" כשהיא פתחה את פיה.

"---... קרה לנו אסון..."
נותרתי בהלם לכמה שניות... "מה...? מה קרה?"
"קרה לנו אסון...", היא חזרה על המילים בקול רועד, "אסון... מה
את חושבת שזה...?", היא שאלה במבט עייף.
לא האמנתי שהיא בכלל מסוגלת לשאול את זה. מה זה, משחק "נחש את
האסון?" באיזו זכות אני בכלל יכולה לנחש דבר כזה... כשניסיתי
לשער במוחי, האפשרות היחידה שעלתה בו היתה סבתא. הסבתא היחידה
שנותרה לי. אמא של אבי. כמה שנורא היה לחשוב על כל אחד שיקרה
לו "אסון", לסבתא איכשהו יש לזה יותר תוקף הגיוני... אישה
מבוגרת... בודדה... לאחרונה מתלוננת על בריאותה... אך לא
יכולתי להעלות את ההשערה על דל שפתי.
אך לא הייתי צריכה. לבסוף, אמי העניקה את התשובה בעצמה.
והתשובה היתה נוראה יותר מכל מה שיכולתי לתאר.

"אבא מת".