כשאתה מסתכל בשעון ורואה שהשעה היא 4:47, לפנות בוקר, ועדיין
אתה לא במיטה זה מתחיל להטריד אותך. בשעה שאתה יודע שבמקום
כלשהו קרוב לכאן אפילו, קמים אבות של ילדות שהיו איתך פעם
בכיתה ג' או ד', והולכים לעבודה. ואולי היא סתם שיקרה כדי
להרשים, ואולי כבר פיטרו את אבא שלה, אבל אתה זה שפה לא מצליח
לישון, והם קורעים את התחת שלהם בשביל אגורות, ואולי זו בכלל
העבודה.
השעה כבר 4:49 לפנות בוקר, עברו שתי דקות וכבר הצלחת להוסיף
לרכושך הגמלוני 9 שורות כולל זאת, וכן - ספרת. בשעות כאלו,
כשאתה מתחיל לאבד את חוט השפיות היומי, שאפילו בטיולים של
התנועה שאתה כבר לא יוצא אליהם מחמת כסף או כוח או ספק, לא
מעירים אותך בשעה כזאת.
הבטן עושה קולות, מדברת אליך כאילו אתה קרוב משפחה שאפשר
לסנג'ר - בחייאת רבאק, אח שלי, תביא משהו לאכול, לא אכלתי כל
הלילה.
ואתה מזיז את הדף הלא נראה ומגלה בטעות עכביש שמעכת, מרים גבות
לשניה וחוזר לכתוב, בלי להגיב אפילו, אולי להוסיף על זה כמה
שורות לכתבי הטירוף שלך.
ותלתלים מאתמול נופלים על אותה פיסת נייר, שערה שערה אגודים
ומלופפים יחדיו, מכווצים כמו חיילים מתוסכלים שסוף סוף מוציאים
לפעולה. ואולי זה בטח לא קרה לך, נו, מי כבר מגדל אותם כמוני
ולא הסתפר כבר יותר משנתיים.
והשיער, השיער פה הוא משהו, משגע אותך וחונק אותך, ולא נותן
לנשום, אבל רך ונעים ואסתטי והשם יודע מה, כיף להתחבא מאחוריו,
משוש חיי, בבת ראשי, פינת ליטוף בגן חיות. כמו נשים ממש, ושום
פועמת פה השנאה, משכיחה את האיברים האלו שיש לי או אין לי בין
הרגליים, תלוי מאיפה ומאיזה חור אתה מסתכל עליהם, ובכלל, בטח
יש לי כינים.
כבר 5:00 בבוקר, מכוון, אפס אפס, ממש-הכי מדויק זה השעון של
הפלאפון. מי ידע שיותר מעשר דקות אתה תקדיש לחרא הזה, שחרור
מחשבות, ובכלל כבר מזמן עברתי לדף השני.
מעניין מתי הזריחה, מעניין מתי אלך לישון, ואז אקום, ואז אצא
ושוב אשתגע, ושוב אחזור על התהליך ואקריב עכביש ל- או ב-
מנוסה. והבטן שוב מגרגרת, הפעם בנימוס קצת ורק בא לך להחליש את
הכאב, להשתיק את החלל הזה בפנים - די כבר, חלאס, 5 בבוקר, אוכל
את לא תקבלי עכשיו.
והעפרון כאחוז אמוק רץ על הנייר, חורט תרחישים א-דמיוניים
בעולם שלפנות בוקר, משאיר צלקות של עופרת עטויות פלסטיק וכמעט
בלתי נראות על הדף, לשניה אחת נעצר ושותק וחושב ותוהה מה ואיך
ממשיכים, ולאחר מכן שוב רץ, כותב, רגע - איבדתי את המילה,
לקחתי הפסקה קטנה, ושוב אנחנו על המסלול. איך אמרנו, אחוז
אמוק? יש בזה משהו, והיד כבר כואבת.
וככל שאנחנו מגיעם לחלק השלישי של הדף היא מתחילה להשתפשף
בשוליים, ולא יהיה נעים אם דווקא עכשיו יצוץ לו איזה חתך נייר
במקום בו אנשים מתאבדים.
בועות אוויר, אני חושבת, עולות מן הקיבה לגרון, ועוד מעט שוב
הבטן תחרחר משהו בגנדרנות קמעה, ולך רק בא לזרוק עליה משהו,
הכלבה השמנה, שתסתום כבר, די לטחון כל היום, אתה מרגיש אותה
נלחצת בינה לבין השדיים גם בישיבה.
5 מילים כתבת בשורה הקודמת, זה די הרבה את יודעת, עם הכתב
הגמלוני והלא מובן שלך. בטח לא תביני כלום בבוקר, צהריים,
כשתקומי, תתגלגלי במורד המדרגות ותנסי להכניס את זה למחשב כדי
לקבל עוד חיזוק חיובי מבנאדם שבכלל לא מכיר אותך, ואולי הוא
היחיד שמסוגל לתת לך כאלו במצבך. אבל לפחות הפסקת לדבר בגוף
שני זכרי, כאילו יש שם מישהו חי ונושם ולאו דווקא בועט מעבר
לתודעה- ראש- עיניים- עפרון מכני- דף- לילה- מסך מחשב
שלך-שלו.
והוא קרא, עם כל התיאורים האלו שפונים אליו, ומסתכלים עליו,
ומוציאים אצבע מהמסך הצפלוני שלו ומצמידים אותו לכסא מנהלי
החדש שקנה, מפוחד וחסר כל - כן, אתה, רק בשביל שהוא ירגיש יותר
בפנים, יותר מחובר, יותר במשחק. והבנות? מה אכפת להן הנקבות,
הם עונות גם כשאומרים להם "בוא". הרי ככה זה, שוויון בין
המינים, ויותר נוח לכתוב בזכר כי נקבי מוריד להם מאחוזי האגו
שהם שומרים עליהם כאוסף נדיר ומיוחד עם שמתייקר עם השנים.
עוד מעט כבר תעבור חצי שעה מאז שהתחלת לכתוב את מיסת הטואלט
הזאת, לא הגזמת?
צאי החוצה, תכירי אנשים- די לדבר לעצמך בקול או בראש או דרך דף
נייר ולחשוב שמישהו מקשיב שם. זה לא ילך.
לכי לישון לפני שגברת כרס תתעורר שוב והשכל יזכור שבאמת לא
האכלת את הכלבה כמה שעות. עוד מעט זריחה, מתוקה, אל תהיי
הפוכה, נומי לך. עצמי את העיניים, חלמי חלומות על אהבה, ועל
יושר ועל אגדות צלופן וסיפורי נייר בועות, יבשי את הבריכות
הכחולות שעלו במקום שצריכות להיות עיניים, ולא כצבע, כפריט
שמרמז על אורח חיים. הרגעי.
אה, ותורידי עם המינון של הקפה, 2 ביום? תראי מה זה עשה לך,
תעזבי את העפרון המקולל הזה ולכי כבר לישון.

10.4.04
5:17