הסבון מלטף את גופי,
הדם לא מפסיק, ניגר מתוכי.
מתי זה יפסיק, היא שואל ובוכה
ורק רוצה לקבל תשובה.
חודש וחצי ללא מגע הסכין
כמה שזה טוב, כמה נעים.
הכאב הפנימי עולה, רק עד לחתך
ואז מציף האושר ואותי לוקח.
בכי, בכי, ורק עוד בכי קטן בלב
הסכין שלי כל כך אוהב.
דיי, כמה עוד אפשר.
כמה דם ניתז ונשמר.
חרוך בלב, ברגל וביד
והדם אותי צד.
מציף מכל פינה
נו, רק עוד שריטה קטנה.
"הכאב יעבור ברגע שתחתכי", הוא אומר
ואותי זה רק שובר,
כי הוא לא יודע מה אני מרגישה
כי הוא לא יודע שאני כבר שבורה.
כמו הבובה הלבנה בעלת השפתיים השחורות והעיניים האדומות,
שלחייך הן כה רוצות.
נישאת מעלה, אך קורסת מטה
ורק רוצה להמשיך הלאה.
תוקף אותי כל פעם מחדש,
את הכאב הוא לא מרגיש, וגם לא חש.
נרפאת לאט לאט
וחולמת שאני כבר איננה, לרגע קט. |