אנשי הכנסייה נעו בתיאום.
גלימותיהם נעות על רצפת האבן הקדושה.
הם שרו, זימרו במנגינה נפלאה.
הפעמונים צלצלו בצלילם האיטי והקדוש.
או... או... או... או...

אור השמש הרך חדר אל תוך הכנסייה,
דרך הויטראג' הצבעוני, ניתן היה לראות את האבק דרכו.
הם שרו באיטיות, מבכים על מותו של אותו אחד.
או... או...

אנשי הכנסייה נעו בהרמוניה כשהם סחבו את הארון,
ארון עץ מגולף היטב וכבד, שנשא בתוכו גופה.
הם הרכינו את ראשם, הברדס מגלימתם מציל על פניהם.
או... מותו של דגול, מותו של האדם.

הם בכו ללא קול, דמעות הקריסטל שלהם צונחות על האבן הקדושה.
הדמעות נתזו, באיטיות, נעות כנגד זמנו של העולם,
באותו מקום קדוש, שבו הזמן לא חשוב.
הם ביכו את מותו של האדם, את מותו של מה שנותר.

לא נותרו עוד רבים, ולאחר שהם יעזבו את הכנסייה,
לא ייוותרו אנשים לבכות את מותו של אותו אחד,
לא יזמרו יותר באותו חדר שכוח אל, שכוח העבר.
או... או... או...

הם נותרו לבכות על מותו של אותו אחד.
על מותו של אותו אחד שהם מעריצים.
אותו צל מאחורי הספרים, אותו עולם.
הם היו האחרונים שיבכו את מותו.

והם עזבו, לאט לאט.
אחד אחרי השני, הם עזבו את הכנסייה.
גלימותיהם מרפרפות באיטיות על האבן הקדושה.
הם בכו והביטו על האבן כשהם יצאו, מותירים רק כנסייה ישנה ללא
אדם.
הם נעלו את דלת העץ הגדולה בטריקה איטית,
הפעמונים פסקו מלצלצל.
לא נותר אדם לבכות את הכנסייה.
הם ביכו את אדונם.
הם קברו את אלוהים והלכו אל גורלם.
לא נותר שם דבר, מאשר זיכרון עמום וגופה.
גופתו של אלוהים.