הם היו שלושה. לא, בעצם ארבעה. למעשה היו אלה הן ולא הם. ארבע
ילדות. לא, ארבע זקנות. זהו. הן היו ארבע זקנות. ישבו על ספסל
מול הספריה העירונית ופטפטו ביידיש. דני צעד לכיוון הספריה
כאשר הוא הבחין בהן. בידו היה הספר "די זמן לאהבה" של רוברט
היינליין. ספר עבה יחסית. הספר הכאיב לדני ביד, והוא העביר
אותו לידו השניה. הוא הכאיב גם שם, ודני תקע אותו בבית השחי.
הוא חלף על פני הזקנות ושמע לקט של מילים שאותן לא הבין. מילים
שהזכירו לו את ארוחות הערב אצל סבתו המנוחה. יידיש. שפה מיותרת
שמסרבת להעלם. בדיוק כמו סבתו עד לפני מספר שבועות. דני זכר את
היום שבו הודיעה לו אמא שסבתא מתה. הוא זכר היטב את הסטירה
שחטף כאשר אמר "הגיע הזמן באמת". הוא ליטף את לחיו. חש שוב את
הכאב המפמפם. הרעידות בגופו חזרו.

דני שינה כיוון, ובמקום להכנס לספריה הוא התגנב מאחורי הספסל,
שעליו ישבו הזקנות. הן היו עסוקות וזקנות מדי בשביל להבחין בו.
דני האזין לשיחה היידית במשך מספר שניות. לא נזקקו לו יותר
ממספר שניות כדי להתחמם לגמרי. לפתע פרץ ממחבואו ובזעקת קרב
חבט עם הספר בראשה של אחת הזקנות. היא התמוטטה על הרצפה, ולא
זכתה לשמוע את צרחות חברותיה. שתי זקנות פצחו בריצה, עד כמה
שזקנות מסוגלות לרוץ. הזקנה הנותרת ניסתה להאבק בתוקף, וזכתה
לאגרוף בסנטר. ראשה נשמט אחורה והיא הצטרפה לחברתה המוטלת על
הרצפה.
דני לא נזקק למאמץ רב כדי להדביק את ריצתן של הקשישות
הצרחניות. הוא ניצל את העובדה שהן רצו זו לצד זו, וחבט את
ראשיהן. קול ניפוץ הגולגולת תמיד ערב לאוזנו, אך כשהיה מדובר
בגולגולת זקנה, הצליל היה מרתק יותר. כמו ספל ישן שנופל. השנים
החלישו את כוחו.

דני בחן את עבודתו - שתי גופות שרועות ליד הספסל ולרגליו שתיים
נוספות. אחת מהן נפלה כך ששמלתה עלתה וחשפה את תחתוניה. דני
הכניס את ידו, תלש שיערת ערווה בודדת, והניח אותה בכיסו
בזהירות רבה. לאחר מכן פנה אל הספריה. את הספר הבא, חשב בליבו,
אקרא עם סימניה איכותית.