פיטר-פן ניכנס בעצבנות לאוהל הסג"ל, זרק את הנעליים הכבדות
ונשכב על המיטה.
וונדי שאך חזרה משעת ת"ש עם הילדים האבודים הבחינה בו מייד
כשניכנסה לאוהל,
פגישות מסוג זה היו ניתנות לה כמתנה מאלוהים, היא ציפתה להן
מאוד, בכל פעם שהיתה נכנסת לאוהל הסג"ל, היתה מתפללת שתמצא
אותו יושב לבדו ומשחקי החיזור שלהם יתפתחו ויתקדמו אל מה שרצתה
כל כך שיקרה יום אחד.
לא היה לה הסבר מדוע דווקא הוא, מכל המ"כים בפלוגה, כה מושך
אותה, אך מאז שהבחינה בחוסר האדישות של ליבה כלפיו, לא עשתה
דבר כדי להפנימו או להסתירו
ואילו פיטר-פן, שגם הוא חש באי הנוחות המיוחדת בקרבתה, עשה ככל
שביכולתו להדחיק את רגשותיו ולהעלימן,
לפעמים היה מביט בשפתיה הנעות בזמן שהיתה מדברת, השתוקקותו
למגען, היתה מוציאה אותו משיווי המשקל הפנימי ומשבשת לגמרי את
יכולת הקשב והריכוז שלו,
סחרור זה היה מקנה לו תחושת מלכוד, הוא היה נילחץ, פחד שיפגע
תפקודו בפלוגה ופחד שהמ"פ ושאר אנשי הסג"ל יבחינו בחולשתו,
הוא רצה לברוח ממנה,
הוא הרגיש שהיא מכשפת אותו, אך ככל שניסה להימלט מקרבתה, גברה
ארגתו אליה.
המחשבות שהיו באות אליו בלילה היו מסעירות את כל גופו והוא
התבייש בהן בפני עצמו, אך ככל שניסה להאבק בהן, היו מתגברות
והוא היה ניסחף איתן וחש כחוטא.
גם לילותיה של וונדי היו סוערים במחשבות, ואף על פי שידעה
שאוהל הבנות הוא מחוץ לתחום הבנים, היתה מדמיינת אותם מתעלסים
על מיטתה באישון ליל בזמן ששאר הבנות ישנות,
(על מיטתו שבאוהל הסג"ל לא היתה מסוגלת לחשוב אפילו, בשל חוסר
הניקיון הנוראי השורר באוהל)
כאשר נכנסה לאוהל הסג"ל הרהרה וונדי עוד בשיחה שזה עתה היתה
לה עם כמה מהילדים האבודים, על דמות האם וחשיבותה בחיי החיל
בצבא, משגילתה את פיטר-פן שרוע על מיטתו, חייכה לעצמה.
פיטר-פן שכב על גבו, גם הוא היה עסוק במחשבות, הוא חזר משיחה
שסידר לו המ"מ עם הקב"ן, הם דיברו על העניין הזה עם ההתבגרות
ועל חוסר הבשלות שלו למסגרת הצבאית וכל זה...
וונדי חשבה עם להעיר איזו הערה "מתחכמת" ולגרום לו לחייך, או
שמה לומר משהו "ענייני" ולנסות לפתח שיחה, ההתלבטות גזלה ממנה
זמן קצר ויקר והיא חשה שאיחרה את התזמון הנכון.
ליבה לא נתן לה לצאת מן האוהל ומן הסיטואציה המרגשת שבה היתה,
היא פנתה אל שולחן הכתיבה הגדול שעמד בפינת האוהל והתיישבה
למלא את חובותיה הפקידותיים, או שלפחות להעמיד פנים שלשם כך
נכנסה.
מבין בניירות הפזורים על השולחן, קפץ פתאום צל שחור ונעמד
מעליה על קיר האוהל, "מה יש?" שאלה בביישנות וסובבה בזהירות את
ראשה בציפייה ליראות את פיטר-פן שעומד ומביט בה מאחור, אבל
פיטר-פן שכב עדיין במיטתו, בידו החזיק את כובע הטמבל שלו והביט
לתוכו, מתוך הכובע נראתה הילה קטנה של אור.
"פיטר" קראה בבהלה "זה ניראה ממש כמו..." פיטר סובב את ראשו
במהירות לכיוונה, "שיט!" הוא קרא "איך הוא הגיע לשם? בוא
אידיוט, חזור מיד לנעליים שלי!"
הצל ניבהל מנזיפותיו, בתנועה אופיינית לתנועות גופו של
פיטר-פן, פילס דרכו במהירות וחמק דרך אחד החריצים באוהל אל
החושך שבחוץ. באותו הרגע יצאה מכובע הטמבל של פיטר-פן, פיה
קטנה בגודל של יתוש, התקרבה אל פניה של וונדי, צבטה אותה בסנטר
ועפה אל מאחורי ראשה, כשוונדי הפנתה ראשה אחרי הצל הנמלט, היא
חשה איך זו תולשת משערותיה את הגומייה שאספה אותן ושערה התפזר
על הכתפיים. וונדי היתה מבולבלת אך מייד התעשתה והתעלמה
מדמיונותיה המשתוללים, היא החזירה מבטה אל שולחן הכתיבה ואמרה
בבוז "תינוק", "אני לא תינוק, וונדי, אני פשוט מסרב להתבגר,
זה מה שאמר לי הקב"ן" אמר פיטר-פן עודנו שוכב על גבו וכובע
הטמבל בידו. |
