בכיתה י"ב היה לנו טיול של יום אחד למקום ששכחתי את שמו. השם
של המקום לא חשוב. מה שחשוב זה שהיו באותו מקום אטרקציות שונות
כגון רכיבה על סוסים, אומגה, קליעה בחץ וקשת, סנפלינג וכו'.
אה, והיתה גם בריכה. אני מודע לעובדה שבריכה לא נחשבת אטרקציה,
בעיקר כאשר ישנם פעילויות לא-שכיחות בסמוך האלה. הסיבה שאני
מזכיר את הבריכה היא שהיא פשוט נקלטה לי היטב בזכרון, עד כדי
כך שאפילו הכללתי אותה באחד מסיפוריי, (פטמות- למי שקרא). זה
לא מפתיע אותי שהבריכה תופסת חלק גדול מהזכרון שלי בנוגע לאותו
יום, הרי את רוב הזמן ביליתי סביבה. היתה שם מדשאה גדולה, עליה
נשרענו בכיסאות נוח. היה לי העונג לראות את המורה להיסטוריה
בבגד ים, וכשאני אומר עונג אני מתכוון לחוסר-עונג כמובן, הוא
היה מגעיל. מכירים את האנשים האלה שיש להם פרצוף בסדר יחסית,
אך ברגע שהם מסירים את החולצה כל התמונה משתנה? כזה היה המורה
להיסטוריה, היה לו פשוט חזה דוחה. לפעמים, בימים חמים, הוא היה
מגיע לשיעור עם חולצת כפתורים ומרשה לעצמו לאוורר את החלק
העליון. באחד המקרים הנערה שישבה לצידי העירה לי בלחש "אוי,
איזה חזה מגעיל יש למורה". אבל אני נסחף, הרי דיברנו פה על
הטיול.
ליד הסוסים היה תור ארוך. מצב דומה היה בסנפלינג ובחץ וקשת. כך
שהתלוותי לשני חבר'ה מהכיתה אשר כמוני, שנאו תורים. טיילנו
באזור, מחפשים אטרקציות שנעלמו מעיני ההמונים. ואכן, לאחר טיול
קצר מצאנו אחת כזאת, האומגה.
אומגה היא בעצם חבל שנמתח במורד הר, אליו מתחברת מעין ידית,
והמטרה היא להאחז בידית ולעוף במורד ההר. בניגוד לשאר אזורי
הפעילויות השונות, כאן לא היה אף מדריך. אומגה זנוחה. עמדנו
אני ושני חברי ובהינו באומגה מספר רגעים. משראיתי כי איש מהם
לא מתכונן לנסות את האומגה, החלטתי להראות קצת אומץ לב ולקחת
את המושכות בידי. לקחתי את המושכות וקפצתי, תוך שחבריי משמיעים
קריאות עידוד ומחמיאים לאומץ לבי. התעופפתי במשך שניות ארוכות
במורד ההר, ובסוף המסלול המתין לי מזרן שעון על סלע, על מנת
לספוג את העוצמה של הנפילה שלי. לאחר שנתקלתי באותו מזרן ישן,
עליתי בחזרה למעלה עם אותה ידית, מעין שירות שמבצע כל אדם עבור
הגולש הבא. משראו החברים שמישהו אחר שרד את האומגה, החליטו
לעבור בעצמם את החוויה. לאחר ששניהם סיימו התכוונו לשוב לאיזור
הבריכה, שם עשו על-האש. אך מסיבה שלא זכורה לי הרגשתי לפתע
צורך עז לבצע את הקפיצה הזו שוב. אחזתי בידית ועפתי לי מטה.
הפעם, כאשר הגעתי כבר אל המזרן, החליקו לי הידיים מהידית,
והמשכתי את תעופתי מעל המזרן שאמור לעצור אותי. מופתע והמום
המשכתי בתעופתי מרחק לא קטן וראיתי עץ גדול מתקרב אלי. ענפיו
הסבוכים ספגו את גופי, והטיחו אותי מטה אל סלע מחודד. שיערותי
שהיו ארוכות באותה תקופה, נתמלאו בעלים, כל גופי היה חבול
ושרוט, ומרפק יד ימין שלי, אשר נחבט בסלע- דימם כהוגן. מרחוק
שמעתי את חברי רץ במורד ההר תוך שהוא צועק "נועם מת!" ואכן,
מבטי שהוסט אל מעבר לעץ גילה שלא הייתי רחוק מהמוות. מסתבר
שמאחורי העץ לא היה כלום מלבד תהום עמוקה. אם אותו עץ לא היה
עוצר את תעופתי, אני משוכנע שהייתי ממשיך לעוף ולעוף. ניסיתי
לקום ולצחוק על כל העניין אך גופי בגד בי. נותרתי שכוב על
הסלעים עם יכולות מוטוריות מעטות. כאשר הגיע חברי אל המזרון
והעץ שמאחוריו, והגוף שמוטל מתחתיו, הוא לא הצליח לעצור את
צחוקו. ראיתי שהוא מנסה. הוא צחק ומייד התנצל על שצחק, ואז צחק
שוב. החבר השני הגיע אף הוא וביחד סייעו לי לקום. ההליכה במעלה
ההר היתה מלאכה קשה. למזלי אחזו בי החברים אחד מכל צד וכשם
שמוליכים אדם שיכור אל המונית, הוליכו אותי אל כיסא הנוח. בדרך
שאלו אותי עשרה אנשים שונים "מה קרה?!" רק אחד היה מקורי ושאל
אם נפלתי מסוס.
הכיסא היה באמת נוח. שכבתי עליו בכל שאר הטיול, עד שתגיע השעה
לשוב הביתה. בעודי מנסה להרגע מצא זבוב טורדני במיוחד את החור
במרפק שלי מושך, והחליט להתנחל שם. נדרשו ממני כוחות רבים כדי
להרחיקו, ובכל פעם שהצלחתי במשימה הזו- החרא הקטן שב מייד
לביתו החדש. אגרתי אנרגיה וצלעתי אל המציל של הבריכה, אשר חבש
אותי בחוסר ברירה. כנראה הוא כעס שלא טבעתי.
מאז אותו יום חלפו להם כבר שמונה שנים, אך כל עימת שאני מביט
במרפק ידי הימנית, אני נזכר באותו יום קיצי חמים, בטיול של
כיתה י"ב.