השנה: 2005
המקום: ישראל
הזין שלי: עומד
נתחיל בסיפור.

אריאל שרון, ראש הממשלה השמן ביותר בתולדות מדינת ישראל, ישב
במשרדו והיה טרוד. מולו ערימת פקסים מהבוקר. פקסים מטרידים.
מוטרד היה שרון. טרוד ומוטרד.
"אני טרוד", מלמל לעצמו.
זה עתה סיים לקרוא פקס בהול מאחד היועצים הבכירים, אשר מתאר את
העתיד לבוא. שרון ידע כי כל מילה אמת הייתה, ועל כן היה טרוד.
ומוטרד.
"שניצל!" קרא.
מזה שבועות התקשורת שקועה בנושא יחיד. ההתנתקות. הוצאת
המתנחלים מישובים ברצועת עזה. הדיון השכיח היה "מלחמת אחים".
ושרון פחד. פחד והוטרד. משהו חייב להיעשות כדי להציל את העם,
ומהר. אבל מה?
שרון נשלף מהרהוריו. המזכירה נכנסה למשרדו עם מגש, עליו צלחת
עם שניצל הודו רחב מימדים, ותוספות שונות. היא הניחה את המגש
מול שרון, מזיזה עקב כך מספר דפים הצידה. השולחן הגדול היה
עמוס תמיד במסמכים ומאכלים שונים. זה היה טבעו.
שרון ניסר בבשר השניצל החם עם סכינו, וערם אל פיו מלוא המזלג.
הוא לעס באיטיות, ובמוחו מחשבה אחת - מה עושים?
משסיים את ארוחתו, נפנה אל פקס נוסף. שרון לא זיהה את האיש
החתום עליו. לרוב התעלם מפקסים ממין זה, בהיותו עסוק מדי, אך
הפעם חרג ממנהגו וקרא את הדף בשקיקה.
אם ניצב ברגע זה אדם מול ראש הממשלה, היה אותו אדם מבחין
בשינוי אדיר בהבעת פניו של האיש השמן. מטרוד הפך לנלהב. זורח,
מחויך וקופצני כילד בית ספר עם השמע הצלצול המודיע על ההפסקה
הגדולה. שרון קרא שוב את הפקס מהתחלתו.
ושוב.
"תכנסי אלי!" קרא.
המזכירה פתחה את דלתו והופתעה לגלות את שרון מחייך מאוזן
לאוזן.
"כן, אדוני", אמרה.
"אני צריך שתשיגי לי מיד מישהו בשם ראלף שמרלינג, בהוליווד
קליפורניה".

באותה השעה בקליפורניה שטופת השמש שכב גבר כבן חמישים על כיסא
נוח מול בריכה אדירת מימדים, שבתוכה השתכשכה צעירה בלונדינית
כבת עשרים.
"ג'ס", קרא הגבר, "בואי לשבת קצת לידי. המים לא זזים לשום
מקום"
"אני כבר באה".
היא עברה לשחיית גב קלילה, מבליטה מעל פני המים את החלק העליון
של הביקיני הכחול שלה. הגבר הצית סיגריה.
נעימת הסרט שובר הקופות "פארק היורה" נשמעה לפתע. הגבר התכופף
מעט, הרים מתחת לכיסאו מכשיר טלפון סלולרי, ואמר לתוכו:
"שמרלינג".
חמש דקות מאוחר יותר, כאשר הגיחה סוף-סוף הנערה מהבריכה
והתיישבה בכיסא הפנוי שליד, אמר לה, "בחיים לא תנחשי עם מי
דיברתי הרגע".


התנחלות ברצועת עזה. שעת בן ערביים. בחצר בית פרטי יושב עמיצור
בן יוסף, יהודי חובש כיפה בן 32 ומשוחח עם אשתו.
"...ומחר בבוקר יש לי פגישה עם נתן".
"בעזרת השם".
"כן חמדתי. בעזרתו נתן יחתום על החוזה".
שמחה מהולה בכאב עמוק, שם בהתנחלות.
"אסתר, קרה משהו?" שואל עמיצור בדאגה. עיניה מעידות על כאבה.
"איך יהודים מסוגלים לעשות דבר כזה?" אסתר במונולוג. "להוציא
יהודים אחרים. אנשים עם ילדים, עם חיים. איך הם מסוגלים להרחיק
אותנו מביתנו?"
"יהיה בסדר", מרגיע עמיצור, "יהיה בסדר בעזרת השם".
"בעזרת השם", מסכמת האשה.

המטוס נחת בנמל התעופה על שם בן גוריון בשעה עשר. בין האנשים
שיצאו ממנו היה ראלף שמרלינג. איש לא זיהה אותו, והוא הרגיש
נפלא עם זה. בהוליווד לא נתנו לו מנוחה. חתימות, תסריטים,
הטרדות ללא קץ. המונית לקחה אותו לירושלים.

"בוקר טוב".
מזכירתו של אריאל שרון זכתה בבירכה הקבועה, אך לא היה זה יום
רגיל. מעטים היו בסוד העניינים, מעטים מאוד. אך בדברו עם
המזכירה, הרשה לעצמו שרון לקחת הפסקה מהעמדת הפנים. היא הייתה
שותפה בתוכנית.
"מר שמרלינג נחת בלילה, הפגישה איתו נקבעה לעשר בבוקר".
"מצויין", אמר שרון.

בעשר בדיוק נכנס מר ראלף שמרלינג אל משרד ראש הממשלה. לאחר
ברכות מנומסות ניגש שרון לעניין.
"אני מניח ששמעת על המצב בישראל, על תוכנית ההתנתקות וההתנגדות
הרבה שהיא גוררת אחריה"
"כן, אדוני".
"ובכן מר שמרלינג -"
"קרא לי ראלף".
"ובכן ראלף, אני מאמין שאתה האיש היחיד אשר מסוגל להציל את
עמנו ממלחמת אחים".
"תודה אדוני".
"אני לא מרבה לצפות בסרטי קולנוע", אמר שרון, "אך לפי הבנתי
אתה אחד הבולטים בתחום האפקטים הויזואלים בעולם".
"הרשה לי לתקן אדוני, עיסוקיי הם בתחום של פעלולים. אפקט
ויזואלי בימנו נחשב לתוספות גרפיות לתמונה, ואילו הצוות שלי
עושה את הכל אחד לאחד. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל".
"כמובן, זה בדיוק מה שחיפשנו. אתה מבין מר שמר- ... אתה מבין,
ראלף, המשימה שאנו נטיל עליך ועל צוותך תהיה חייבת להתבצע בשטח
עצמו. בזמן אמת".
"כך אני עובד".
"נהדר. אני מניח שכבר קראת את התסריט הראשוני".
"כן, קראתי אותו במטוס".
"זה נראה לך בר ביצוע? יש לך הכלים הדרושים למשימה הזו?"
"כן אדוני. זו בהחלט עבודה לא קלה, אך הרשה לי להבטיח לך אדוני
כי צוותי יעשה עבודה מושלמת, כתמיד".
"בכמה אנשים מדובר?"
"ובכן", אמר ראלף, "ברוב העבודות יש לי צוות מלא המונה כ-25
איש, אך הבנתי שמבצע זה צריך להתבצע עם המינימום האפשרי של כוח
אדם".
"בהחלט".
"אני מאמין שיספיקו שלושה אנשי צוות. אני אזמין את הטובים
ביותר".
"טוב מאוד".
לאחר לחיצת היד המתבקשת שב שמרלינג למלון. הוא התקשר מייד
למשרדו בהוליווד והזמין את הצוות הקטן ואת כל הציוד הדרוש. הם
צפויים להגיע מחר בבוקר.


עמיצור בן יוסף טייל בשדות החקלאים הסמוכים לביתו. הוא היה
טרוד. מוטרד וטרוד. אשתו בדיכאון, נתן לא חתם על החוזה, וגרוע
מכל- הולכים לפנות אותו מהבית. ארורים. הוא עצר את פסיעותיו.
משהו תפס את עיניו במרחק מאה פסיעות דרומה. שם בלב אדמה מדושאת
בער שיח קוצני כלשהוא. הוא ניגש באיטיות אל המחזה, משתומם על
האופן המהפנט כמעט שבו בער השיח. כשעמד בסמוך אליו שמע לפתע
קול עמוק ורם אשר דומה היה שנבע מתוך השיח עצמו. "עמיצור!" קרא
הקול.
הוא נתקשה לסגור את פיו אשר נפתח בתדהמה.
"עמיצור בן יוסף!"
הוא חש לחץ בחזה. האם אני עומד למות? חשב.
"הנני", אמר.
"אנוכי אדוני אלוהיך!" קרא הקול והדהד בעצמותיו של עמיצור. "של
נעליך מעל רגליך כי המקום הזה אשר בו אתה עומד - אדמת קודש
הוא!"
עמיצור הסיר את נעליו ועמן הסיר כל חלקיק שפיות מראשו.
"עמיצור בן יוסף!"
"כן".
"לך לך לארצך עם משפחתך ומכוניתך ושכניך וכל אשר לך וחבריך וגם
אל תשכח את הסבתא, לך לך אל ארץ מולדתך היא ארץ ישראל בגבולות
הקיימים. צא לך משטחי דכבשייה, קח לך את פקלאותך ועוף כציפור
מאדמת זו לא לך".
"סליחה?" שאל עמיצור.
"אמרתי שאתה צריך לצאת מהשטחים!" קרא הקול. "אמור לכל חבריך
המתנחלים לצאת מכאן מיד כי אנוכי אלוהיך, אלוהי אברהם אלוהי
יצחק ואלוהי יעקב מצווה עליך בזאת".
"אבל..."
"שום אבל ושום הבל, בן אנוש! תעשה מה שה' אומר יא טמבל. מה אתה
מתווכח עם אדוני? דביל".
"כן".
"קח לך קלטת וידאו של ההתגלות כדי להראות לחבר'ה!"
האש כבתה בין רגע, ובתוך השיח ננעצה קלטת וידאו שעל עטיפתה
נרשם באותיות קודש "ההתגלות, נא לא למחוק!"
עמיצור לקח בחשש את הקסטה, ורץ אל ביתו.

"כל הכבוד", אמר שרון, הצלחנו מעל למצופה. הם עזבו בעצמם את
השטחים. כולם."
שמרלינג חייך. "אצל ראלף שמרלינג אין עבודה פחות ממעולה, אגב
אדוני, בעניין הצ'ק".
"כן כן כמובן", אמר שרון והוציא מכיסו פיסת נייר. הוא חתם עליה
והגיש לראלף.
"נחמד לעשות איתך עסקים מר שרון".
"רק דבר אחד אחרון ברשותך".
"כמובן מר שרון".
"תראה, רציתי לדעת אם פעולה כמו שעשינו אנו, נעשתה בעבר בארצות
הברית".
"סודיות, מר שרון", אמר שמרלינג וצחק, "סודיות מוחלטת עד
הסוף".