כולם הלכו עכשיו..פתאום נשארתי לבד.. כל כך לבד..  אומרים שהכי
קשה זה אחרי שכולם הולכים אבל אני רק רציתי שהם ילכו כבר,
שיצאו לי מהבית, רציתי להישאר לבד כאן ולנשום.. פשוט לנשום..
חשבתי שהם כבר לא ילכו לעולם וכל זמן שהם נשארים פה מונע ממני
לנשום, כל כך הרבה אנשים, המון פרצופים בכלל לא מוכרים, מי הם
בכלל? אני מתאמצת לחייך חיוך עצוב ולהגיד תודה וכן כן על כל מה
שהם אומרים ובעצם אני רוצה רק להגיד להם לכו מפה כבר.. תנו
לנשום....
מנסה להסתתר מהם קצת , להתחמק, אז הלכתי לשירותים, שמעתי אותם
אומרים תמיד הייתה לה קיבה רגישה... ואני בעצם רק שם בשביל
לנשום אבל זה טוב לי, אם הם חושבים שיש לי קלקול קיבה זה נותן
לי ארכה.. אני יכולה להישאר כאן לבד הרבה זמן. סוף סוף אני
נושמת לבד ולא בחדר עם עוד שלושים אנשים שאני בכלל לא מכירה,
למה לי לחלוק את האויר עם מי שאני לא מכירה בכלל? והרי כאן
נשמנו אנחנו, זה היה האויר שלנו ועכשיו זה כבר לא רק שלנו אלא
גם שלהם... ומי הם בכלל?
שיט, דפיקה בדלת.."הכל בסדר?" ואני חושבת לי.. ממש איך הכל
יהיה בסדר כשאתם נושמים לנו שם את האויר שלנו.. ורק עונה כן
חלוש.. אני לא מרגישה כל כך טוב, אולי אלך לשכב...
זה היה רעיון מעולה בדיעבד.. הקול הידידותי של ה"הכל בסדר?"
מפנה מביתי את האנשים.. אני שומעת אותו אומר להם.."היא לא
מרגישה טוב, כדאי שתשכב קצת.. אולי נלך... נשאיר אותה לבד לנוח
קצת" ואני כל כך אסירת תודה לו... הייתי מסוגלת להתאהב בו.. אם
הייתי יודעת מי הוא ואם לא היה קורה מה שקרה...
אני כבר במיטה ושומעת עדיין תזוזות בבית אבל זה תזוזות טובות
של אנשים הולכים.. ואני מתחילה לנשום לרווחה.. לנשום עמוק..
ואז, הריח שלך משתלט עליי, אני נושמת אותך מתוך החדר,בנשימות
ארוכות ועמוקות אני מכלה אותך מהחדר, ואז כשהחדר נקי מהריח
שלך, אני עוברת לחדר הבא.. מרוקנת גם אותו מריחך.. אני מוכת
סחרחורת נופלת על הרצפה וכמו אחוזת טירוף נושמת עמוק וחזק..
נשימות מהירות יותר יותר..והסחרחורת מתהדקת סביב ראשי ואני
נסחפת בתוך איזה מין חלום וכל הזמן רק מגבירה את קצת הנשימות,
לנשום ולא להפסיק צריך לנשום הרבה כדי לסלק את הריח הזה
מכאן...
יד חזקה תופסת אותי ושוב הקול הזה של ה"הכל בסדר?" רק עכשיו
ב"יהיה בסדר" ואני רגועה לגמרי מתמסרת לידיו שתופסות אותי
ולוקחות אותי אני כל כך חלשה והוא כל כך חזק.. כמעט כמוך.. הוא
מרים אותי ומכניס אותי לאן שהוא.. לא יודעת מה זה .. קופסא או
משהו כזה..ואז הפסקתי לראות ולחשוב.. המוח של כאילו הפסיק
לעבוד לכמה שניות וצללתי בחלומות...  אני מוקפת אור לבן.. הכל
כל כך לבן שזה ממש מסנוור, מתוך האור הלבן אני רואה אותך מושיט
אליי יד, ואני רצה אליך מנסה לאחוז בך.. ובשניה שנגעתי בך ..
יד מלטפת אותי במצח.. ושוב הקול הזה.. "הכל יהיה בסדר, אל
תדאגי..." ואני? ממש לא דואגת.. מנסה לפתוח עיניים לאט לאט
ומגלה שבאמת הכל לבן.. זה לא היה חלום.. אתה כאן איתי? ואז אני
מנסה להזיז את היד כדי להסיט קווצת שיער מהמצח ומגלה שהיד שלי
לא זזה, מנסה יד שניה - גם לא זזה, הרגליים גם כאילו משותקות,
אני מצליחה להרים קצת את הראש ומגלה שאני קשורה למיטה, אני
מזהה את המקום..אני נזכרת לאט איך כבר הייתי פה פעם וטיפלו בי
טוב, אני מתחילה להיזכר בבעל הקול הזה, אני כבר די בטוחה שאני
יודעת מי זה ואני מנסה להגיד ד"ר אשר ד"ר אשר.. הכל בסדר איתי
עכשיו ד"ר אשר אבל לא יוצא לי קול.. אז המחשבות מציפות אותי..
הכל יהיה בסדר עכשיו.. יש מי שיטפל בי עכשיו וידאג שתמיד יהיה
לי אויר לנשום.. חיוך גדול מתפשט על פניי, הגעתי למקום בטוח...