שם במגדל האבן נמצאים רק היא והנער. הם יכולים להמשיך את המין
האנושי, אם ירצו, אך הם מפחדים לנסות. היא חוששת שהם האחרונים
שנותרו, שהתולעים כבר תפסו את כולם, הוא מעדיף בכלל את בני
מינו.
היא הגיעה לשם אחרי שהתולעים תפסו את ג'וליה והשני, בדיוק כשהם
היו בטוחים שניצלו, שהכל נגמר. הם זכרה כיצד עמדו על הרחבה,
מנסים ליצור קשר באלחוט, להודיע לעולם על קיומם. היא עמדה
מטרים ספורים מהם, גבה אליהם, מחברת חלק פגום במכשיר,
וכשהסתובבה כבר לא היו שם, רק ערימה של אדמה הפוכה. אפילו
צווחה לא נשמעה.
אחר כך היא גילתה שהיא מסוגלת לעוף. לא הרבה, היא מתעייפת
בקלות. בתנועות שחיה גדולות היא מתקדמת מעט בכל פעם ואז יושבת
לנוח.
כך היא הגיעה למגדל האבן העגול, תקוותה היחידה. היא ראתה אותו
מרחוק, מתנשא לגובה, כמו מגדלור בים אפל. הדלתות והחלונות
בקומות הראשונות היו כולם נעולים וכך היא עפה מקומה לקומה, נחה
על החלונות הסגורים וכשהתחזקה המשיכה הלאה. באחת הקומות
האמצעיות שמחה לגלות את החלון הגדול נפתח למגע ידה. בפנים -
היה הנער.
היה נעים לגלות כי איננה עוד לבדה.
הוא תמהוני מעט, לפעמים. אומר משפטים סתומים על המקום שהם
נמצאים בו.

היומן, היום החמישי, לילה:
"אתמול בבוקר הוא התנהג מוזר במיוחד. מצאתי אותו מבוהל, ממלמל.
הוא מספר לי שזה מקדש. הוא טוען שכשהסתכל במראה הגדולה שבאחת
הקומות העליונות ראה את עצמו כגבר מבוגר לבוש בחליפה כחולה,
רקומה, בעלת צווארון גבוה ונוקשה ומסביבו אנשים נוספים, לבושים
כמוהו. אשה שמנה כהת עור, אצבעותיה עטויות טבעות כבדות עברה
מאחורי דמותו שבמראה, עוצמת עיניים ולוחשת תפילות עתיקות.
מהרגע שסיפר לי שראה את ההזיה ההיא במראה, במשך כל היום, ראיתי
אותו מסתובב במגדל ומדבר אל האוויר. הוא רואה אנשים. הם כבר לא
במראה.
היום בצהריים הוא עמד על המדרגות הספירליות והנהן אל נקודה
בחלל.
'תראה, אין פה כלום!' אמרתי לו, מנפנפת בידי בחלל הריק.
'די!!! 'את מכאיבה לו!' הוא צרח וברח משם.
ואז הוא נעלם. זה נורא. עכשיו אני באמת לבד בעולם. לבד."

היא לבד.
לפחות בגובה הזה הם לא יכולים להריח אותה, למצוא אותה. שם היא
בטוחה.

היא מגלה פתאום שכמה מהקירות לחים. כנראה שהם היו לחים כל
הזמן, אבל היא לא שמה לב. היא עולה לקומה העליונה ביותר,
מוציאה מהחלון את פלג גופה העליון, מפעילה את כל גופה, יוצאת
החוצה, מתרכזת ועפה לגג המגדל. יש שם מאגר מים ישן כבריכה
פתוחה, צורתו כחצי סהר. הרצפה רטובה וסדוקה. היא רואה שהמים
נוטפים למטה, סודקים את קירות המגדל, בוודאי ממיסים את
היסודות.
גרוע מכך.
אלה מרגלים. הם מחלחלים לאדמה, מעבירים את המסר שהיא שם. היא
שומעת-מרגישה את  היצורים מתגנבים. הם בדרך, מזדחלים, מטפסים,
מתקרבים אליה. כמו תולעים גדולות ולחות, זוהרות בחשיכה.
פיסת קיר צונחת מתפוררת.
לפתע היא רואה כמה גברים העומדים ומפטפטים מסביב למאגר המים.
היא לא מתפלאת לראות אותם שם.
הם לבושים בגדי עבודה כחולים, רקומים, בעלי צאוורונים גבוהים
ונוקשים ונראה כי זה עתה שבו מעבודתם.
'היי, היא קוראת, 'איפה הנשים שלכם?'
'אינן' עונה גבר משופם וצוחק.
היא מחייכת. לא מרגישה את האבן מתפוררת מתחת לרגליה. כבר לא
שומעת את רחש ריר התולעים בהתקרבן.
והיא חושבת לעצמה כי יש גם יתרונות בלהיות האדם האחרון בעולם.